מוכרחים להיות שמח

ההפקה המקורית מהווסט אנד בלונדון, המבוססת על סרט הפולחן האוסטרלי "פרסילה מלכת המדבר" מ־1994, נחתה בישראל כשהיא חמושה בכוכב האייטיז האוסטרלי ג'ייסון דונובן והאוטובוס הוורוד המנצנץ הניצב במרכז הבמה (עד 9 ביולי, היכל מנורה מבטחים תל אביב).

סיפורם של שני גברים ואשה טרנסג'נדרית שיוצאים למסע באוטובוס העונה לשם פרסילה לאורך המדבר האוסטרלי, כדי להעלות הופעת דראג בקזינו באליס ספרינגס. אחד מהם, טיק (דונובן), יפגוש שם לראשונה את בנו, פרט שהוא מגלה להם רק בתום המסע. בדרך הם פוגשים בטיפוסים שונים, ונתקלים בתגובות הומופוביות אלימות ובתקלה טכנית באוטובוס המעכבת אותם. פס הקול הקאלטי כולל בין היתר את השירים "I will Survive", "Finally", "Girls just Wanna Have Fun", "Go West" ו"True Colors".

ג'ייסון דונובן. רוב מעלותיה של ההפקה נרשמו בפן העיצובי והמוזיקליצילום: Paul Coltas

ססגוני ושופע

המחזמר הססגוני זכה בקטגוריית עיצוב התלבושות גם בפרס הטוני על הגרסה האמריקאית וגם בפרס האוליביה על הגרסה הבריטית, ולא בכדי. הבמה אכן ססגונית ושופעת עשרות תלבושות מרהיבות, שמלות, כובעי ענק ופאות צבעוניות, ורוב מעלותיה של ההפקה מתנקזות לפן העיצובי ולפן המוזיקלי, הכולל את להיטי האייטיז הנפלאים שהקפיצו את הקהל, אם כי היה רצוי לטפל בסאונד. מה גם שהבמה מאבדת מהגלאם שלה בהיכל מנורה.

חבורת מעריצות לשעבר של דונובן בשנות ה־40 לחייהן התרגשו מהמפגש המחודש עם אליל נעוריהן וגמעו בשקיקה כל משפט ונאמבר שלו. ואולם, בשונה מהסרט, שכלל רגעים מרגשים והתמקד במערכת היחסים המיוחדת והמורכבת בין הדמויות על רקע המדבר הצחיח, המחזמר מציג שואו בידורי נטו, רוב הסצנות הקצרות המופיעות בין שיר לשיר משוחקות במהירות ולרגעים אף ברישול, וגם קטעי הריקוד לא תמיד אחידים. את הרגעים היפים מספק בעיקר סיימון גרין בתפקיד ברנדט הטרנסקסואלית (שקיבל בצדק את מרב מחיאות הכפיים).

רגע מרגש נרשם בסצנה האחרונה, שבה טיק יושב עם בנו בלילה בחדרו, אז ביצע דונובן את שירו של אלביס פרסלי "Always on my Mind" והפגין יכולות ווקאליות מרשימות יותר מכל שיר ששר לפני כן.

לא משחזר את הוואו

בתקופה שבה הרכבי דראג צצים כפטריות אחרי הגשם וטרנסקסואליות היא תופעה רווחת קשה לשחזר את אפקט הוואו שהיה לסרט בשנות התשעים.

נוסף על כך, ישראל הפכה בשנים האחרונות למעצמת מחזות זמר עם כמה הפקות ברמה גבוהה שלא היו מביישות שום במה בינלאומית, כך שהעין והאוזן של הקהל הישראלי למדו להאזין ולהבחין בניואנסים הקטנים, ומה שהלהיב בעבר רק מספק בהווה.