אלבום: סולו לתחכום ויופי

לא מכל גיטריסט מעולה שתופס על הבמה את העמדה שליד הסולן הכריזמטי יכול לצאת יוצר מרהיב וכריזמטי לא פחות. רוב המוזיקאים שבוחרים להתרכז בנגינה ולהתרחק מהמיקרופון יתמידו בבחירה הזאת לאורך כל הדרך. מה לעשות, לא כל חבר להקה הוא גם יוצר שרוצה להתבטא יותר.

רם אוריון נראה בדיוק הטיפוס הזה כשהוא הצטרף לנושאי המגבעת לקראת העבודה על "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" ב־1990. רק כעשור לאחר מכן התגלה אוריון הסולן כמנהיג בתרי זוזי. ולא רק קולו נשמע לראשונה, גם הטקסטים והלחנים היו שלו. מאז הוא המשיך לבסס את מעמדו כגיבור אינדי בכיר. "גרמנים באוגנדה" הוא אלבום הסולו השלישי של אוריון. מי

שמכיר את האלבומים הקודמים והמעולים "כן" (2007) ו"האחרון" (2012) לא יופתע — שירים שחלקם זרם תודעה מסקרן וחלקם חוכמת חיים צרופה ולחנים שנולדו על גיטרה חשמלית ועבורה, ומכאן שהמבנה מהודק והנגינה חדה וזוויתיות.

זה נעים לאוזן בפעם הראשונה, אבל בפעם העשירית מתחילים להבין כמה תחכום ויופי מכילות הפראזות המוזיקליות של אוריון. כרגיל, גם הפעם הוא לא עובד לבד. השיר הכי קומוניקטיבי באלבום, "השליח", נכתב ומבוצע עם הילה רוח.

האנרגיה שנוצרת בין הנימה החושנית של רוח לטון המרדני של אוריון מזכירה פופ פיפטיז או דואט של בליקסה ברגלד עם אניטה ליין; רוך וקושי בשילוב שקשה לעמוד בפניו. גילו כבר נושק ל־50 אבל אוריון הוא גיבור נעורים בעיקר כי הוא לא מוכן לשעמם את עצמו. זו הסיבה שהוא מוקף ביוצרים ומוזיקאים שהיו בגן כשהוא הופיע עם המגבעת, ולכן הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה. 

האלבום החדש של רם אוריון צילום: גוני ריסקין