בוסרי אבל כובש

הנעורים היו חלק בלתי נפרד ממהפכת הרוק כשזו פרצה במחצית המאה הקודמת. להקת רוק אידיאלית הורכבה מתיכוניסטים שהתאמנו בגראז׳ בבית ההורים, סובבה את המגברים לווליום 11 וכתבה שירים נוטפי הורמונים וכעס. טוב, לפחות ככה זה היה בעולם החופשי. רוקרים בועטים שנולדו בישראל מצאו את עצמם בגיל 18 בבקו״ם ולא באוהל בוודסטוק. במקרה הטוב, הכישרון והחוצפה סידרו להם מקום בלהקה צבאית.

מלבד נושאי המגבעת ואלג׳יר, שהוציאו אלבומי בכורה (״נושאי המגבעת״ ו״נאמנות ותשוקה״, בהתאמה) כשחבריהן היו רק בני 16–17, אמנים בארץ מתחילים קריירה מאוחר מדי ולא במקרה נשמעים מאולפים מדי ומשוייפי קצוות לתפארת. אולי דנון מצטרף לרשימה הדי אקסקלוסיבית הזאת. הוא עוד לא בן 17 אבל כבר יש לו סט מרשים של שירים והבעה מגובשת כאמן מבצע.

קשה להתכחש לבוסריות שלו. הטקסטים שהוא כותב ושר פרומים בקצוות, ויש בהם נגיעות ילדותיות משהו. מצד שני, דנון בשל יותר מאביב גפן בתחילת דרכו, ובניגוד לגפן שהפך את הילדותיות לסמל מסחרי, אצל דנון מורגשת כבר אי נוחות מהפוזיציה הזו. שלום גד בעמדת המפיק נמנע בחוכמה רבה מהתערבות גדולה מדי בחומרים שדנון הביא איתו. בחלק מהשירים זה מגיע למינימליזם מופרז מדי בעיבוד. אין שום קדושה בלשמור על האווירה האינטימית שבה נכתבו השירים, במיוחד אם לא רוצים להישמע כמו גיטריסט במדורת ל"ג בעומר.

אולי דנון. דיסטורשן לא יזיק צילום: יותם גוטמן

פה ושם שומעים יותר גיטרה חשמלית, בס וקצת תופים ואלה מחזקים את הרושם שפדל דיסטורשן או עוד ערוץ של חשמלית היו טוענים את "שתיקת האדמה" באנרגיה אחרת ומטשטשים את שרידי הבוסר. לדנון יש קול שמזכיר לעתים את עברי לידר מפעם או את מאיר בנאי בתחילת דרכו, אבל הכריזמה שלו מרימה את האלבום הזה הרבה מעבר לסך כל השפעותיו.

הטקסטים של דנון הם לב העניין. קחו את "תתחנני אליי" של אביתר בנאי, ערבבו עם מעט נאיביות של מתבגרים וחוש דרמטי מפותח ותקבלו שורות כמו "כשאבא יבוא התינוק יפסיק לצרוח/ לזרוק את האוכל/ הם יחזרו למכור את הקולה בבקבוקים מזכוכית" ("כשאבא יבוא") או "אחותי הקטנה - ילדה בלונדינית בגודל כיסא". ואת האגוצנטריות הזו שוברות שורות פוליטיות נוקבות בלי לגלוש לקלישאות כמו "אם תיסע לירקון/ קח אתך מזוודה/ עם מזון/ וציוד לחימה מתקדם/ יש הרבה סכנה בין הים לירדן" ("משולש").

אין ספק שהתעוזה של דנון בהקלטת האלבום הזה תוביל אותו להישגים מרשימים. מאגר הדימויים שלו מתרחק במודע מהתלם המוכר. במקום לנסות ליצור שירים שיוציאו אותו חזק וחכם, דנון בוחר להודות בחולשה ולהכיר במגבלות הגיל על נקודת המבט שלו. דווקא משום כך האלבום הזה כובש גם את המאזין הסקפטי.