זבל של אנשים
הצלם הבריטי הידוע ניק ברנדט חושף בסדרה החדשה שלו את מצבם העגום של בעלי החיים באפריקה. "הבעיה היא אנחנו, בני האדם, המספר הגדול מדי שלנו וההשפעה שלנו על משאבי הפלנטה המוגבלים"
הג’ירפה לא נראית מאושרת כלל. כמו ישות מיקום מקביל היא מביטה בעגמומיות מתוך מלבן הסוואנה החלומי שלה בנוף הכעור שסביבו, שרוטש לסלעים ועפר בידי כלים כבדים. היא מתבוננת בדחפורים ארוכי הצוואר כאילו מדובר בבני דודים מושמצים מהצד המרושע של המשפחה.
מצבם של בעלי החיים האחרים בסדרת העבודות החדשה של הצלם ניק ברנדט, “לרשת את האבק” (Inherit The Dust), לא נראה טוב יותר: זברה שעומדת על גדת מאגר מים מזוהם, קרוב מדי לפסי רכבת המשא שמאיימת לדרוס אותה; קבוצת פילים אבודים שנתקעו באמצע שטח הפקר של שיכוני עוני, מתחת לגשר שמשמש מחסה לקבוצה של חסרי בית. או קבוצה של שלושה ברדלסים שנועצים בצופה מבט מיואש, על רקע הר זבל בתוכו מחטטים חבורת ילדים.
העבודות נוצרו בסגנון האופייני לברנדט, שהקדיש את 16 השנים האחרונות בחייו לתיעוד נופי אפריקה וחיות הבר שלה, בצילומי שחור־לבן עזי הבעה. אבל הפעם הוא יצר משהו בעל תוכן שונה מאוד. הסדרה כולה בנויה משתי שכבות, אחת בתוך השנייה: צילומים של בעלי חיים בסביבתם הטבעית שנעשו בתחילת הקריירה האמנותית שלו, הודפסו על קנבסים גדולים והוצבו פיזית בתוך אזורים במדינות מזרח אפריקה העוברים בשנים האחרונות תהליכי עיור ותיעוש פרועים ואלימים.
אזורי תעשייה מזהמים, שכונות מגורים שנבנות ברישול, מחצבות ומזבלות. בעלי החיים צולמו מחדש על רקע העולם החדש והמדכא שמחליף במהירות את מה שהיה עד לפני זמן קצר אזור של טבע בתולי שבו יכלו לחיות באין מפריע. התוצאה מכה בצופה בפער המרסק בין החיות המרשימות, שנראות אבודות ומובסות, לבין הסביבה המחרידה למראה. הסדרה יצאה לאחרונה כספר (הרביעי של ברנדט) בהוצאת “תמזה והדסון” וזכתה לסיקור נרחב על במות כמו "הגארדיאן" ו"הניו יורקר", כמו גם לתשבחות מצד דמויות כמו הבמאית קתרין ביגלו והפילוסוף פיטר סינגר. צילומים מתוכה מוצגים בשבועות האחרונים בשורה של גלריות ומוזיאונים בלונדון, ניו יורק, פריז, ברלין, סטוקהולם ועוד.
צילום: NICK BRANDT
“העבודה על הסדרה החלה מתוך תחושה מציקה שהצילומים הקודמים שלי, טרילוגיית הספרים שיצרתי במהלך עשור, לא תפסו באופן מלא את האסון הסביבתי ההולך ומחריף", אומר ברנדט בראיון ל"כלכליסט", "הבעיה רחבה הרבה יותר מציד לא חוקי (תופעה שעמדה במרכז אחד הספרים נ"צ). הבעיה היא אנחנו, בני האדם, המספר הגדול מדי שלנו, וההשפעה שלנו על המשאבים המוגבלים של הפלנטה. את העבודה ‘שממה עם פיל’, לדוגמה, צילמתי באתר אשפה ענקי בעיר נאקורו במרכז קניה, שאליו הגיעו כל יום משאיות זבל וערמו אשפה. כשהן שפכו את תכולתן על הערימה המעשנת של אשפה רעילה שכבר נאספה במקום, קבוצות של אנשים שחיים בשולי המזבלה נהגו להגיח משום מקום ולעוט על המשאיות, לצד החזירים, בחיפוש אחר שאריות מזון רקובות. אני מקווה שמי שיצפה בצילומים שלי יבין שאלו לא רק בעלי החיים שהופכים לקורבנות של ההרס הזה, אלא גם בני אדם”.
צילום: NICK BRANDT
הקריירה האמנותית של ברנדט בן ה־50 נעה במסלול לא שגרתי: הוא נולד וגדל בלונדון, למד בצעירותו ציור וקולנוע ובסוף שנות השמונים עבר לארה”ב ובנה שם קריירה כבמאי קליפים שעבד עם אמנים כמו מובי ומייקל ג’קסון. סיפור האהבה שלו עם אפריקה החל ב־1996 כאשר הגיע לטנזניה לצילומי אחד הקליפים של ג’קסון, לשיר “Earth Song”. כמה שנים לאחר מכן הוא החליט לנטוש את תחום הקליפים, לימד בעצמו לצלם ונחת שוב באפריקה בשנת 2000 עם פנטקס 67, מצלמת פילם ישנה.
חמוש במצלמת הפטנקס, הוא יצר את סדרת הצילומים הראשונה והנאיבית ביותר שלו, שהציגה את היופי הגולמי של חיות הבר. בניגוד לסגנון הצבעוני, הדייקני ועתיר החדות של צילומי טבע שרווחו אז, ברנדט הביא לתחום גישה שונה, כזו שאפיינה יותר את צילומי הפורטרטים מאמצע המאה שעברה: צילומי־שחור לבן דרמטיים, בעלי עומק שדה נמוך (כלומר חלק קטן מהתמונה בפוקוס על רקע רך במכוון) שבוצעו ללא עדשות זום, ממרחק של מטרים ספורים מהחיות. הצילומים נעו בין סצנות אפיות למבט אינטימי על בעלי החיים.
לביאות מורעבות
הסגנון המיוחד הניב ביקורות חיוביות בעולם האמנות ומספק פרסום והכנסות המאפשר לברנדט להקדיש לצילום את כל זמנו. “‘לרשת את האבק’ מציג אומנם עולם מאוד מודרני, אבל צילום בצבע מציע תפיסה מודרנית מדי עבורי", הוא אומר; "מכיוון שהבסיס לעבודות החדשות הוא צילומי החיות הישנים שביצעתי בשחור לבן, הדבר ההגיוני היה לעשות את הכל באותו הסגנון. אני אוהב את האווירה הקודרת והמלנכולית שהצילום בשחור לבן יוצר, ואת האופן בו הוא מפשיט את הפריים ליסודות הבסיסיים שלו, ומכריח אותי להתמקד בצורות הגאומטריות ובקומפוזיציה”.
שתי הסדרות הבאות, “צל נופל” ו”לרוחב הארץ ההרוסה” שצולמו בטכניקה דומה בין 2005 ל־2012, כבר נטו למקום אפל יותר. הן כללו צילומים שהציגו את השפעות איתני הטבע כמו בצורת וסופות על בעלי החיים, למשל לביאות מורעבות או ציפורים ועטלפים שהתאבנו באגם נטרון בטנזניה. בסדרה השניה הוא תיעד בפעם הראשונה בני אדם ואת השפעתם ההרסנית: פקחים עם חטי הפילים שנתפסו אצל עבריינים שעוסקים בציד לא חוקי וראשי חיות מפוחלצים שננעצו על מוטות עץ בידי ציידים בגבעות צ’יהולי שבקניה.
רווח על חשבון הסביבה
ב־2010 הוא החליט לנקוט צעדים אקטיביים יותר כדי להיאבק בציד והקים את קרן “ביג לייף”, עמותה לשימור עולם החי שפעלה בקניה ובטנזניה והצליחה לצמצם את השמדת הפילים בפארק הלאומי אמבוסלי. “מבחינה רגשית, היה לי קשה יותר ליצור את הסדרה האחרונה כי התרגלתי לעבוד בסביבה של טבע פראי שאני אוהב", הוא מספר; "הצורך לצלם באזורים עירוניים עורר אצלי תגובה כמעט פובית לרעש העירוני ולצפיפות. מצד שני ידעתי שככל שהסביבה תהיה נוראה יותר הצילום ייצא טוב יותר".
לצד הרובד האסתטי והאמנותי, “לרשת את האבק” היא גם תערוכה עם אג’נדה פוליטית מובהקת. “הגידול באוכלוסיית בני האדם הוא לחלוטין לא בר קיימא בחלקים מהעולם כמו אפריקה. הממשלות נכנעות לתעשיות המחפשות רווחים מהירים על
חשבון הגנה ארוכת טווח על הסביבה. כבני אנוש יש לנו מחויבות להגנה על עולם החי, ואפילו איש העסקים קר הלב ביותר יודה שהעולם הוא מקום יפה יותר כשבעלי החיים הללו מאכלסים אותו. במזרח אפריקה, אם תיקח את חיות הבר, לא ייוותר כמעט דבר בעל תועלת כלכלית לאוכלוסיה המקומית”, הוא אומר, ויש לו גם נתונים כלכליים שמגבים את עמדתו: “כשציידים תופסים פיל הם מפיקים ממנו רווח של 20 אלף דולר, שאף סנט ממנו לא מגיע לקהילה, אבל אם נאפשר לפיל להמשיך לחיות, הוא יספק הכנסה מתיירות שמוערכת ב־1.6 מיליון דולר לאורך חייו. אם פעולות השימור יעזרו כלכלית לקהילה, הקהילה תתמוך בפעולות השימור”. התמורות, עם זאת, בלתי נמנעות בעיניו. “חלקים גדולים ממזרח אפריקה ישתנו באופן דרמטי, כפי שקרה בהודו ובסין, וזה תהליך שכבר החל להתרחש, תחת לחץ בלתי פוסק של גידול האוכלוסייה. הצילומים ב’לרשת את האבק’ אולי מרמזים שהתקווה לתפנית חיובית כבר אבדה, אבל הם גם סוג של קריאה לפעולה”.
