בית קברות לחיה

הסרט מתרחש כמעט כולו בהר הזיתים. מקום של זיכרון, אבל וצער עבור רוב האנשים. אבל בשביל גיבורת הסרט צביה (בגילומה של שני קליין) זהו העולם כולו. צביה גרה שם עם בעלה המלומד ושלושת ילדיה הקטנים כדי להשאיר נוכחות יהודית באזור בכל עת. המצווה הזו מעניקה משמעות וחוזק להוויה של המשפחה, אבל יש לה גם מחיר, וצביה היא זו שנושאת בנטל.

"ההר" סובב כולו סביב צביה, לא עוזב אותה לרגע, ומתאר לנו בריחוק ובמינימליזם קולנועי עוצמתי את עולמה. קיים מציבה בפנינו דמות בסיטואציה מאוד מסוימת, ובוחנת את פעולותיה, את העומס הרגשי של אשה לכודה. למרות העולם הדתי הסגור שבו מתרחש הסרט, החוויה העיקרית שהסרט חושף אותנו אליה היא של אשה שמוצאת את עצמה בודדה אף שהיא מוקפת אנשים.

שני קליין

מאז ראשית ימי הקולנוע נמשכו יוצרים ויוצרות לנשים שעולמן סוגר עליהן ומעמיד את כל המציאות שלהן בספק. למשל "זריחה" שזכה באוסקר עוד ב־1928, "אשה תחת השפעה" של ג'ון קסאווטס, "הפסנתר", "השעות" או "בורג" ו"הנותנת" הישראליים.

מה שמבדיל את "ההר" מכל אלו הוא הבחירה יוצאת הדופן בהר הזיתים, שבעזרת מצלמתו של איתי מרום הופך למדבר צחיח של שיש ואבן בלי התחלה ובלי סוף.

קיים כתבה לדמותה פעולות יומיומיות אשר לאט לאט מצטברות לכדי מלכודות. בינתיים נמשכת צביה אל העולם הנסתר והמסוכן שקם לתחיה כשהלילה נופל על הר הזיתים. העולם הזה הופך להיות קטליזטור לתחושת חוסר האונים של הגיבורה.

"ההר", שכבר הסתובב בעולם בפסטיבלי ונציה, טורונטו וניו יורק, הוא סרט קטן. קטן מאוד, אפילו. כזה שלעתים מרגיש מרוסן מדי, ולעתים מעורר תחושה שטוב היה עושה אילו היה מצליח להשתחרר מגבולות הגזרה המצומצמים שנקבעו לו. אם מדובר בהחלטה אשר נועדה לסנכרן בין החוויה של הגיבורה וחוויית הצפייה שלנו, הדבר הצליח, אך בכל זאת הוא מרגיש מעט מסוגר מדי. עם זאת, אופן הבימוי המדויק והספגני של קיים מגובה בהופעה מצוינת של שני קליין בתפקיד צביה — המשילה מעצמה לחלוטין את דמותה המוכרת כמפקדת רמה הדורסנית והאטומה מ"אפס ביחסי אנוש" — והופך את "ההר" לסרט ראוי. למשך כשעה ו־20 דקות אנחנו נכנסים לתודעתה של דמות אחת מרתקת, בעולם שרובנו לא מכירים.