$
פנאי

האיור האיראני

תערוכת כרזות איראניות במוזיאון האסלאם בירושלים תחשוף בפני הקהל הישראלי צד יצירתי ומרתק של האנשים בצד השני של הפצצה. "צריך לזכור שרוב האיראנים הם חילוניים שנכפתה עליהם התנהגות דתית", אומר מנהל המוזיאון נדים שיבאן

אלעד בילו 08:5209.05.16

את כרזותיה של האמנית הומא דלווראי ראה נדים שיבאן לראשונה בברלין. "עבודותיה מבטאות כמיהה לחיים, לדינמיות, לשחרור", מספר שיבאן, מנכ"ל המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. שיבאן ביקר בעיר הגרמנית כחלק מסיור מקדים לקראת התערוכה "אות מאיראן" שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון שאותו הוא מנהל.

 

התערוכה מציגה לראשונה בישראל כרזות של גדולי המעצבים הגרפיים האיראניים ב־40 השנים האחרונות. "רק מעטים מהם עזבו את המדינה", הוא מספר, "אחד חי בהולנד, אחר בארה"ב אבל רוב האמנים שאנחנו מציגים עדיין חיים באיראן".

 

 

מימין: כרזה על פסטיבל המוזיקה ה־14 של זקר־זקרי; כרזת פסטיבל שמס תבריזי; עבודה של מהדי מוגימנגאד; כרזה של הומא דלווראי; במרכז למטה: דרך אור השמש. מהדי סעידי;  משמאל למטה: אלפ־פא. מהדי פאתהי מימין: כרזה על פסטיבל המוזיקה ה־14 של זקר־זקרי; כרזת פסטיבל שמס תבריזי; עבודה של מהדי מוגימנגאד; כרזה של הומא דלווראי; במרכז למטה: דרך אור השמש. מהדי סעידי; משמאל למטה: אלפ־פא. מהדי פאתהי צילומים: באדיבות הגלריה המוראבית. ברנו צ'כיה

 

מי שתפיסתו את איראן ניזונה מנאומים של ביבי, עשוי להיות מופתע מהכרזות האלה. "צריך לזכור שרוב האיראנים הם חילוניים שנכפתה עליהם התנהגות דתית, שמתנהגים בציבור כאילו הם דתיים", אומר שיבאן (64). על עבודותיה הצבעוניות של דלווראי, שארבע מכרזותיה מוצגות בתערוכה, הוא אומר: "בנשמתה היא אשה מודרנית. היא רומזת על הווי החיים חסרי החופש של הנשים באיראן, שכשהן ברחוב חייבות לשים כיסוי על הראש".

 

הכרזות, שבחר ואצר יוסי למל, מציגות את השפה האמנותית הייחודית שפיתחו המעצבים הללו כדי להתגבר על המגבלות הפוליטיות והתרבותיות של המשטר באיראן. עבור הקהל הישראלי זוהי הזדמנות ייחודית להיחשף ליצירה של כמה מהקולות האמנותיים המסקרנים במדינה שאמנם אין לנו יחסים דיפלומטיים איתה, אבל יש לנו הרבה במשותף עם אזרחיה.

 

הכל התחיל כאשר למל, אמן שעובד עם המוזיאון, הביא לשיבאן ספר שנערך ונכתב באיראן על אמנים איראנים שעוסקים בקליגרפיה, "ונדלקתי!", הוא מספר. "היתה לנו שיחה מרתקת. חשבנו אם בכלל אפשר להביא תערוכה כזאת לישראל, אם אמנים איראנים יגיעו לירושלים. זה נשמע כמו סרט. ובכל זאת יוסי התחיל לברר עם סטודיואים באירופה אם ייתכן דבר כזה, וכשקיבלנו איתותים חיוביים התחלנו לעבוד".

 

למל ושיבאן נסעו לברלין ולאחר מכן גם לצ'כיה ובחרו צוות שעבד על התערוכה, "לנסות למיין, לבחור מה רלבנטי ומה נכון. ככל שחקרתי ונברתי - התאהבתי". מכל העבודות שראו נבחרו לבסוף כ־60 כרזות של 27 אמנים, כולן מ־40–30 השנים האחרונות, כולל כמה מהעשור האחרון. הכרזות משקפות את ההיסטוריה הפרסית, תרבותה ותרבות הכתב שלה עם טכניקות יצירה וזרמים אמנותיים מודרניים, קליגרפיה מסורתית לצד גופנים דיגיטליים חדשים. מפאת המצב, התקשורת הישירה עם האמנית התבצעה באמצעות אוצרת צ'כית. הפגישות עם האמנים נערכו על אדמת אירופה הניטרלית.

"ודאי שהאמנים חוששים", מסביר שיבאן על חיים של יוצרים באיראן, "המשטר הוא לא כזה שמקדש חופש כמו שאנחנו יודעים. אמן שמציג או מתריס במקום שבו זה לא מקובל על ידי השלטון, בלשון המעטה, חי בחשש".

 

על כן הדבר החשוב ואולי הראשון שעמד לנגד עיניו הוא לא לסכן אף אחד מהאמנים המציגים, "גם אם זה בתמורה לכך שלא נעשה תערוכה", אומר שיבאן. "היו אמנים מעטים שהביעו חשש והם לא משתתפים בתערוכה, היו כאלה שמפאת הרגישות כיבדו את המשפחה שלהם ולא יוצגו, אבל התערוכה מספיק עשירה".

  

ארבע תמות מרכזיות עומדות בבסיס התערוכה. הראשונה היא יצירותיהם של אבות אמנות הכרזה האיראנית, אלה שפתחו בתי ספר ולימדו במדינה, ובהם מורטזא מומייז וק'ובאד שיווא שהעלו את העיצוב הגרפי האיראני למפה העולמית.

 

חלק שני נוגע לחיים החברתיים והתרבותיים, אמנות עכשווית שבאה לידי ביטוי דרך כרזות המכריזות על אירועים גדולים באיראן כמו פסטיבל קולנוע, תיאטרון, הקמת מוזיאון וכו'. שיבאן מדבר בעיניים בורקות על כרזה בעיצובו של מהדי סעידי, שבמרכזה רקדן מחול סופי (“פסטיבל שמס תבריזי”). גלימתו המעוטרת היא בעצם טקסט.

 

נגד אחמדינג'אד

 

"הכרזות האיראניות נשענות על המון קליגרפיה", הוא מסביר, "כמו האמנות המוסלמית העתיקה. האותיות הן אותיות ערביות אבל המילים איראניות, והמשחק של האותיות המעטרות חלק מהכרזות מעביר מסר נוסף לדימוי. זה באמת לא קיים במקום אחר, כשאתה רואה כרזות כאלה אתה יודע שהן איראניות".

 

החלק השלישי של התערוכה מציג עבודות של קולקטיב דבירה, המאגד כמה מעצבים צעירים ובהם אריא קסאי, אימאן ראד והומא דלווראי הנזכרת בתחילה. "העבודה של הקבוצה התעצמה בתקופת המחאה האחרונה באיראן", מסביר שאבי, "הם רצו רפורמות, רצו את החלפת שלטון אחמדינג'אד".

 

מוביל הקולקטיב הוא רזא עבדיני, שהיה המעצב האיראני הראשון שפרץ את גבולות הסגנון הלאומי החזותי, שינה את מבנה העיצוב הגרפי האיראני והפך את הכרזות למטפורות חזותיות בעלות מסרים פיוטיים. עבדיני משלב בעבודותיו דימויים וטיפוגרפיה פרסיים, וסגנונו האמנותי ייחודי היות שהוא מתייחס לממד המאגי של הטיפוגרפיה.

 

להיות אשה באיראן

 

כרזות שנעשו על ידי נשים מהוות את התמה הרביעית. עבודות המלמדות על המקום האישי של האשה באיראן, עד כמה היא יכולה להתגרות בתנאים הפוליטיים־חברתיים הקיימים במדינה. אמניות דוגמת שאדי רזאיי ושהרזאד צ'נגלוואי מביעות את הכמיהה, הרצון והשאיפה לצד המציאות.

 

 שיבאן, ששימש בעבר בתפקידי ניהול שונים בעיריית ירושלים והיה מנהל מחלקת הפרויקטים בקרן ירושלים, הוא הערבי הראשון שמכהן כמנהל מוזיאון בישראל. "זה אתגר מדהים", הוא מספר על התפקיד שהוא ממלא בשנתיים האחרונות, "דווקא בזמן שהאסלאם מוקצה מחמת מיאוס ודווקא בגלל התנועות האסלאמיסטיות המאוד רדיקליות חשוב להראות שלא כל האסלאם זה דאעש, האמנות שמוצגת במוזיאון בעצם מראה פנים אחרות של האסלאם".

 

ומה באשר לתגובות לא נעימות על הצגת אמנים איראנים עכשוויים בישראל? כאלה שיבאן לא קיבל, להפך: "מתלהבים בצורה יוצאת דופן מנוכחותה של תערוכה כזאת בישראל ועוד בירושלים. ישבנו עם פרנסי הקהילה האיראנית היהודית בירושלים ועם קרן מיראז' שתומכת בתרבות לקהילה האיראנית בישראל, והם מאוד מתלהבים. אם הקהילה היהודית האיראנית מחכה לתערוכה זה סימן טוב".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x