• תפריט
פנאי

"אם לא יוטיוב, יכולנו להיות במקום אחר"

רוני בראון, מייסד הליקון והאיש שגילה את ריטה ואתניקס, הצטרף כמנטור לחממה הטכנולוגית טכנוארט כדי לעזור למוזיקאים למצוא מודל כלכלי חדש

עמי ברנד 09:2327.04.16

זה לא סוד שתעשיית המוזיקה בצרות, אפילו בחברות הגדולות שמעו על זה. למשל רוני בראון, האיש שעזב באמצע שנות השמונים משרה בכירה בסי.בי.אס ישראל כדי לייסד את הליקון ולהביא לנו בין היתר את ריטה ורמי, אתניקס ועברי לידר. בראון כבר הוכיח לא פעם חושים עסקיים חדים וגם ידע מוזיקלי רחב.

 

על שני פלד, מנכ"לית קרן ההשקעות סושיאל טרמינלס, בראון קרא בעיתון. זה היה כשהיא החליטה להקים את טכנוארט, חממה להשקעה במיזמי מוזיקה ואמנות. "ביקשתי להיפגש וגיליתי מישהי משוגעת כמוני, ממוקדת באמנות". בראון הצטרף לטכנוארט כמנטור.

 

מה עושה מנטור בחממה כזו?

"אנחנו מנסים למשוך אנשים עם רעיונות קריאייטיביים. אמנים ומיזמים שמטרתם להכניס כסף על רעיונות יצירתיים. ניתן להם את המעטפת של אנשים עם חוש עסקי. כי רעיונות מעולים חייבים מסגרות כלכליות. לוודא שהאנשים שהביאו את הרעיון אכן מסוגלים לקדם אותו, לסנן ולקחת לשלב הבא. איך עושים את זה? לא יודע. אנחנו לומדים".

 

בראון הגיע לטכנוארט כאדם סקרן ויצירתי, וגם כמי שגדל על המודל הכלכלי הישן של תעשיית המוזיקה. "אני מנסה להרחיב את הגבולות של השימוש בתוכן. יש אסכולה שאומרת שזכויות יוצרים צריכים להיות חופשיים וזמינים לכולם, ויש אנשים כמוני שאומרים שלא כל כך חשוב כמה מרווחים מהמוזיקה, אבל אם לא נצליח לעודד אנשים ליצור ושיוכלו להתפרנס מזה - לא תהיה המשכיות".

 

זה מבחינתך חלק מניסיון למצוא מודל כלכלי חדש לחברות הגדולות?

"זה יישמע מופלץ אולי אבל לא אכפת לי: מעולם לא עבדתי בשביל כסף. כשקיבלתי את הג'וב המשמעותי הראשון בסי.בי.אס, אבא שלי שאל אותי מה אני עושה. עניתי שזה לא משנה, אבל שאני עובד בשביל חבורת אידיוטים. למה חבורת אידיוטים? כי הם מוכנים לשלם לי על משהו שהייתי מוכן לעשות בכיף גם חינם. זו הגישה לאורך כל הדרך. אני מפוזר בכל מיני תחומים שכולם קשורים לקריאייטיביות. I stick to my heart".

 

האינטרנט לא הרג את המוזיקה?

"לא. גם אם היו שנים שחונות וגם אם התעשייה טעתה וניסתה לכווץ את הישבן במקום לפתוח את הזרועות. תשמע, אם התעשייה לא היתה נכנעת לאיך שיוטיוב מתנהלת היינו במקום אחר. אנחנו בתחילת עידן שבו צריך להבין איך יוצרים יוכלו לתקשר בינם לבין עצמם – כל סוג של תוכן. חיבור של ספר למוזיקה, ישראלים הם בכלל בעלי יצירתיות מולטי דיציפלינרית. איך לשמר את האמנות שהיתה ונשארה וואן טו מני לקונספט של מני טו מני".

 

מה דעתך על אמנים, גם מצליחים, שפונים למימון המון?

"מכבד אותם. הרבה שנים המפיק, כלומר חברת המוזיקה, היה הבעלים של המאסטר. מישהו הכניס לאמנים לראש שהמאסטר צריך להיות שלהם. מה הם עושים איתו? הניחוש שלך יהיה טוב כמו שלי. שום דבר מהותי לא השתנה, חוץ מזה שאמן צריך תשתית הולכת וגדלה כדי לייצר עבורו פחות כסף ממה שהוא ייצר בעבר. אמן לבד צריך חברת הפצה, הפצה דיגיטלית ומשרד יחסי ציבור. בסופו של דבר 95% נכשל ואולי לפרומיל פורץ פעם בכמה שנים ומצליח לייצר אימפקט".

 

יכול להיות שהויניל יציל את המודל הישן?

"ההפתעה הגדולה היא שויניל היום הוא לא מוצר לדור שלי. צעירים התחברו לזה והפכו את זה לשלהם. הצורך לאסוף ולגלות ולהתחבר לסאונד החם תמיד היה קיים והדיגיטל אף פעם לא השתווה לזה. לבת שלי, בת 18, יש יותר מ־50 וינילים. ויש לה אותו טקס שהיה לנו, עם סרג'נט פפר וארקטיק מנקיז, רק עם פחות התעמקות במילים".

אם לא ברור, בראון אופטימי. "יותר אנשים שומעים מוזיקה מאי פעם. הדיגיטל לא מחליף את הפיזיקל, הוא משלים אותו. יצר הסקרנות שלנו יימשך. האספנות תשתנה אבל הצורך לגלות יישאר".

 

 

 

רוני בראון. "מישהו הכניס לאמנים לראש שהמאסטר צריך להיות שלהם" רוני בראון. "מישהו הכניס לאמנים לראש שהמאסטר צריך להיות שלהם" צילום: עמית שעל

בטל שלח
    לכל התגובות