לדבר, עד שכולם יבינו

דידקטי, אפילו מביך שצריך לומר, אבל לדחוק נשים (ולא רק, גם גברים מותקפים, נאנסים, מנוצלים) לפינה שבה הברור מאליו מתערפל לכדי "צעקת? ולמה לא חזק? ולמה רק עכשיו?" זה מביך הרבה יותר. סדרת הכתבות שעורכת כתבת ערוץ 10 חן ליברמן עם נשים ישראליות שמספרות, אל מול המצלמות וללא עיוות קול, על האונס או התקיפה המינית שעברו היא לא פחות מעשייה של חסד בעולם, צעד נוסף בדרך הארוכה והמפרכת לשינוי התודעה. כמה פעמים עוד יהיה צריך לומר שזו לא אשמתן? כמה שצריך, עד שהנושא לא יהיה מוטל בספק, עד שלא יצוץ מתחתיות ביבי הטוקבקים האחד הקבוע שמכיר את ההוא שנהרסו לו החיים כי התלוננה עליו אחת שהמציאה, כאילו שבזה יש כדי ליישר את כל מה שעקום ולא כדי למחוק מקרים של תלונות שווא (שהם מעטים אבל קיימים; בואו נודה גם במה שלא נוח).

ב־1998, כשהחליטה לינור אברג'יל, רק ילדה בת 19, לדבר על האונס האלים שעברה בתחרות מיס עולם, היא היתה גיבורה וחלוצה של ממש. כמעט שלא היה תקדים ישראלי שבו אשה הסגירה את מה שנחשב לבושה עצומה ועוד עשתה זאת בפומבי. אברג'יל חובקה בידי התקשורת ולרוב גם בידי הקהל.

מאז קרו שני דברים מקבילים ומנוגדים: יותר נשים העזו לדבר בגלוי על מה שקרה להן. לפעמים בפנים גלויות. בתנאים שלהן. בבמות משל עצמן. ובמקביל התרומם גל עכור של אלה שמסרבים שיהיו כמה נודניקיות שיהרסו לכולם את המסיבה. על כל מתלוננת שמעזה לא להיות הקורבן הקלאסי, החרישי ומשתף הפעולה קם עדר המתקוממים עם הלפידים שמזדרזים להגן על הכפר מהפלישה הפמיניסטית. הארסנל שלהם מגוון ומתאים את עצמו לכל סצנריו: אם האנס או המטריד מפורסם, הרי שהיא חולת פרסום; אם הוא איש משפחה, היא הורסת משפחות; אם הוא נאה, מי היה נוגע בה במקל? העסק מתאפיין בהיגיון מעגלי שדי חוזר על עצמו.

אל מול הקוזקים הנגזלים ישנו זעם המותקפות שנמאס להן להיות קורבנות. לא נעים להרגיש זעם, אבל אפילו זעם עדיף על חוסר אונים. מי שלמד משהו מההיסטוריה יודע שקודם היה זעם ואז הגיע עידן העדות - כך התרחשו מהפכות, כך קיבלו שוויון זכויות. אז שיהא כך. צריך להשמיע עוד ועוד עדויות ולומר שוב ושוב שזו לא אשמת הקורבן. עד שאף אחת ואחד לא יאולצו לשתוק ולקבל בהכנעה את הדין.

חן ליברמן. מעשה של חסד בעולם צילום: ענבל מרמרי