הורגת אותם ברכות
האמנית הניו־יורקית נטלי בקסטר סורגת ותופרת כלי נשק צבעוניים. "אני חוקרת את הקשר בין תרבות הנשק האמריקאית לגבריות", היא אומרת בראיון
בדצמבר 2014, כמה שבועות אחרי גל המהומות ברחבי ארה"ב בעקבות פרשת הירי בפרגוסון, אירוע שהיה אחת מנקודות השיא בדיון הציבורי בסוגיית החופש לשאת נשק חם בארה"ב, ביקרה האמנית הניו־יורקית נטלי בקסטר חבר ילדות בעיר הולדתה לקסינגטון, קנטקי.
כשנכנסה לביתו, הופתעה למצוא על קיר הסלון תצוגה של כלי נשק, מראה לא שכיח בניו יורק הליברלית ואפילו בלקסינגטון, עיירת קולג' שלא ממש מתחברת לתרבות הרובים של האזורים הכפריים במדינה.
"המחשבה הראשונה שעלתה לי היתה - איך קיר דומה של רפליקות בלתי מזיקות עשוי להיראות? באותה התקופה התעסקתי הרבה בתפירה. זו מסורת אצל נשות המשפחה שלי שסבתי החליטה ללמד אותי. החיבור בין השניים העלה את הרעיון לתפור אקדח", היא מספרת בראיון טלפוני ל"כלכליסט".
התוצאה היתה גרסה רכה, צבעונית וגמישה לאקדח תופי, שנראה יותר כמו בובה לפעוטות מאשר כמו משהו שעלול להרוג. התגובות הנלהבות מחברים ועשרות שעות פנויות של נסיעה ברכבת לעבודה הפכו את הפרויקט לסדרה שלמה של בובות רובים ואקדחים רכות ומתוקות למראה.
כלי נשק עם הומור
הסדרה קיבלה את השם "Warm Gun", רפרנס לשיר "Happiness is a Warm Gun" של הביטלס, ומוצגת בתערוכה נודדת שמתארחת כעת בגלריה Institute 193 בלקסינגטון. הפריטים בסדרה מוצעים למכירה וכמעט 50 מהם כבר נמכרו ב־100–500 דולר.
כל אחד מכלי הירי בסדרה הוא גרסה של דגם ממשי של רובה, אקדח או תת־מקלע. הרבה מהם נבחרו מאחר שנעשה בהם שימוש במקרים מפורסמים של טבח המוני ורצח, כמו מכונת ירייה מסוג דומה לזה ששימש בטבח הידוע בבית הספר התיכון קולומביין.
כל אחד מהם נוצר משילוב ייחודי של בדים, צבעים וטקסטורות, וזכה לשם הומוריסטי כמו "יום שני המשוגע" או "גוד בלס אמריקה", כינוי שהודבק לרובה בצבעי דגל הכוכבים והפסים. בקסטר לא ניסתה ליצור העתקים מדויקים של הרובים האמיתיים מבחינת קנה המידה והיחס בין החלקים השונים, אלא דווקא עיוותה ועיקמה אותם באופן שהופך אותם דומים לבעלי חיים או מפלצות דמיוניות חמודות מסרטים מצוירים.
"במהלך העבודה התוודעתי לפער בין פעולת הסריגה, שנחשבת למלאכה נשית, לבין ההיבט הגברי של אובססיית כלי הנשק. היה משעשע לראות איך חברים שלי, גברים בני 30, נדלקו מיד על העבודות האלה, והם אפילו לא חובבי אקדחים".
גברים וקנים שמוטים
"התחלתי לחקור את הקשר בין תרבות הנשק האמריקאית לסוגיות של גבריות, מה שהוביל לסדרת צילומים של גברים בפריטי לבוש נשיים כמו תחתונים ורודים אוחזים בבובות הרובים", היא מספרת. הרובים בעלי הקנה הארוך יותר נוטים להיראות שמוטים, במכוון. "אני מחבבת את הרפיסות שלהם, זה מדגיש את האימפוטנציה".
בקסטר מצטטת מאמר מדובר שפורסם במגזין "קוורץ" לפני כמה חודשים וקשר בין שינויים כטשטוש התפקידים המגדריים וערעור ההגדרות המסורתיות של גבריות בארה"ב לבין התעצמות תרבות הנשק במדינה. לטענתה, יותר ויותר גברים רוכשים כלי נשק ומתעסקים בהם כדרך להגן על תחושת הזהות שלהם או כפיצוי על הפגיעה במה שהם הכירו בעבר כהגדרה ברורה של גבריות.
בקסטר עצמה נמצאת בקצה הליברלי בוויכוח על הגבלת השימוש בנשק חם בארה"ב. "כשאתה מסתכל על המספרים אתה רואה כמות מטורפת של מקרי מוות בעקבות שימוש בנשק; יש אצלנו הרבה יותר מדי רובים, ודרושים חוקים נוקשים יותר שיצמצמו את זה. זה בסדר שאנשים רוצים לצוד, אבל אין שום סיבה להחזיק בבית קלשניקוב AK־47 למטרה הזאת", היא אומרת.
הרובים הרכים מצליחים לאחד את הליברלים מתעבי הרובים שמזהים את המסר הפוליטי מאחורי העבודות עם הרפובליקנים השרופים של ה־NRA. "אני מניחה שהם נמשכים אליהן כי הם אוהבים כלי נשק ואלה יצירות כיפיות ונגישות. כנראה הם מפספסים את האירוניה".
