"הבנו שלא נקבל תמיכה"

את ההאנגר הם בחרו להקים בפריפריה מתוך תפיסת עולם שאמנות אינה נחלת המרכז בלבד. אך פרנסי העיר, לדבריהם, כנראה לא העריכו את תרומתו התרבותית והכלכלית של ההאנגר ואת נוכחותם של דרור ובן גל — זוג לחיים ולעבודה שפועל כבר יותר מ־30 שנה בזירת המחול הישראלית והבינלאומית ומצמיח רקדנים וכוריאוגרפים. בין יצירותים המפורסמות: "אינתה עומרי", "דירת שני חדרים" ו־"Dance of nothing".

מתוך המופע "שדה תעופה". "אנחנו לא בודקים את גובה הרגל וכמות הסיבובים, אלא את המחויבות" צילום: עודד אנטמן

"בית הספר והפעילות שלנו גדלו מאוד בשנים האחרונות", מספר בן גל. "כדי לגדול בתחום שלנו נדרשת עזרה, בדרך כלל של הרשות המוניציפלית, שלפחות תקצה את המבנה. החוזה שלנו עם החברה שבבעלותה ההאנגר מסתיים בסוף השנה, והם מבקשים 500% יותר ממה שאנחנו משלמים היום, שזה 50 אלף שקל לחודש. בנוסף, המועצה הקפיצה את הארנונה ל־10,000 שקל. קצת התקשינו להתמודד עם החזירות התאגידית הזו. הבנו שתמיכה לא תהיה במצפה רמון, אז החלטנו לבדוק כיוונים אחרים".

את פעילותם ותפיסת עולמם הם יעבירו לאזור שדרות בסוף הקיץ, שם יצטרפו לבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר ויפתחו בו מסלול כוריאוגרפיה ותנועה למסך ולבמה. בן גל מצר על כך שבמצפה רמון לא מעריכים את ההשפעה הכלכלית שיש לפעילות של מרכז התרבות שלהם על המקום, ומספר שמחקר שערכה חברת דלויט מצביע שבשנת 2014 קיבל היישוב 5.5 מיליון שקל בזכות פעילותם: "מדובר על מחול, לא על הייטק, ואפילו לא על תיאטרון, זה מטורף".

"היום מדברים על הפריפריה כעל גוף מסכן שצריך לעזור לו, וזו טעות", ממשיך בן גל, "יש שם עושר רב, גם כלכלי. דווקא היכולת להשפיע ולהיות מושפע מאזור שונה פותח את המוח".

קיר בינינו לבין הקהילה

"מלכתחילה ירדנו למצפה רמון כי אנחנו מאמינים שאפשר לשמור על רף אמנותי גבוה ועדיין להיות מעורבים בחיי הקהילה", מוסיפה דרור. "ככל שההאנגר הלך וגדל נוצר קיר חוסם. לא הצלחנו להגיע לבתי ספר באזור ולתקשר עם המתנ"ס. דווקא נוצרה קהילה מבחוץ של אנשים שבאו לקחת סדנה או שיעור ונשארו לגור עם המשפחות שלהם. זה היה כמו מעיין שהאדוות גדלו סביבו, אבל זה לא גלש לשיתוף פעולה פורה בינינו לבין המוסדות המקומיים. כשהבנו שאנחנו לא מצליחים לייצר קשר עם המקום זה הפסיק לעניין".

"היה לנו חשוב לבדוק שאמנות לא מדללת משאבים אלא ההפך. רצינו שהאמנות תייצר בעצמה את הכסף", היא ממשיכה, "אנחנו מרגישים שעשינו את זה. במעבר לאזור שדרות אני מקווה שהסרקולציה בין כלכלה לאמנות תהיה הרבה יותר חופשית".

ההצעה מספיר לא יכלה לבוא בתזמון טוב יותר עבורם. ברגשות מעורבים ולילות של פרידה הם משתחררים אט אט מהאדמה ומתרגשים מהעתיד. "מצפה רמון זה מקום מדהים, יש בו המון כלום והוא מרפא ומנחם. שדרות, לעומת זאת, היא מקום פצוע וכואב וקרוב למרכז", אומר בן גל. החיבור לאקדמיה יאפשר לתלמידים שלהם לקבל תואר, מה שלא קרה בעבר. "אנחנו יכולים להיות הפסיכים שאנחנו ועדיין לקבל את הגושפנקה הזו שחשובה להמון אנשים", אומר בן גל.

מסלול הלימודים יתמקד בדו־שיח בין מחול לקולנוע. "החיבור בין עולם שמאוד קשוב לגוף לבין עולם שמנותק מהגוף מאפשר לנו להגדיל את הטווח שלנו. שנינו כל כך לא דיגיטליים והעולם הדיגיטלי מבהיל אותנו", אומר בן גל. "ברוב הסרטים שאני אוהבת יש איזה אלמנט תנועתי מגניב", מוסיפה דרור, "למה אקשן כל כך עובד? כי יש נוכחות תנועתית מאוד גדולה".

דרור ובן גל. "היה חשוב לנו לבדוק שאמנות לא מדללת משאבים אלא להפך. רצינו שהאמנות תייצר בעצמה את הכסף" צילום: עמית שעל

קליפ לביונסה

"מבחינה כלכלית המסלול פותח אופציה של מקומות עבודה, כי בתום הלימודים אנשים יוכלו לעשות קליפים לביונסה או את התנועה של אווטאר, שבעצם עשתה להקת מחול", ממשיך בן גל, "בקולנוע יש כל כך הרבה תנועה אבל לא מלמדים את זה".

כמו באדמה, גם כאן קהל היעד אינו בהכרח אנשים בעלי רקע במחול. "אנחנו מחפשים אנשים שיהיו מוכנים לצאת איתנו לדרך לא ידועה", הוא אומר, "לומדים אצלנו אנשים שלא רקדו בחיים לצד כאלה שרוקדים שנים והחיבור מדהים. אנחנו לא בודקים את גובה הרגל וכמות הסיבובים, אלא בודקים מחויבות".

תגובת דרור דבש, מנכ"ל המועצה המקומית מצפה רמון: "האנגר הלהקה שייך לחברת מבני תעשייה ולא למועצה. ראש המועצה עשה כל מאמץ מול חברת מבני תעשייה למניעת עליית מחירי השכירות, ללא הצלחה. המועצה המקומית אישרה פטור מארנונה ללהקה אך משרד הפנים דחה את האישור. המועצה המקומית הציעה האנגר השייך לה לטובת הלהקה (מועדון MR), אך בן גל הודיע שהוא לא מעוניין בכך. לדעתי הלהקה החליטה כבר מזמן לעזוב את היישוב ורק מנסה לטפול את הסיבה על המועצה".