צייר לי לאום
תהליכי הבראה בתרבות הם הכרחיים, אבל מירי רגב מסיטה את הדיון אל מחוזות מסוכנים. עדיף אמנית שמחרבנת על הדגל מכזאת שנכנסת לכלא על כך
נאמר את האמת? היה קל יותר אם שרת התרבות מירי רגב היתה גבר לבן. כך זה בשיח הזהויות הישראלי הנוכחי. אבל בתוך השיח הזה, אכול האשמה והמשטמה, מתאפשר דבר שאסור שיתאפשר, והוא שרגב, בהיותה אשה מזרחית, מסיטה את הדיון בה ובצנזורית מבטן ומלידה שהיא אל הלא רלבנטי והמסוכן. לא רלבנטי — כיוון שקריאות "אשה אשה, מזרחית מזרחית" לא רלבנטיות להיותה שרת התרבות המדאיגה ביותר והלאומנית ביותר שהיתה; ומסוכן — כיוון שרגב רוצה להיזכר כמי שעשתה שינוי ולעזאזל עם טיב השינוי, "הגעתי לגלגול הזה כדי לתקן כמה דברים", אמרה בראיון לאתר מאקו ב־2012.
זה לא טקסט על מירי רגב. אם היה אחד כזה, הרי שהוא היה צריך להציג מסלול שמתחיל באמירה של פרופ' גבי וימן עוד כדוברת צה"ל ש"יכולתה התקשורתית בינונית והיא מעוררת אנטגוניזם", נמשך בהשוואה שלה את הסודנים לסרטן, עובר דרך ההשתלחות בדפני ליף ומסתיים בטענה שלה שאמנים הם "קפוצי תחת וכפויי טובה" ולא בא לה לדאוג להם. אבל זה לא טקסט על מירי רגב, אלא על הסמן והסמל שהיא הפכה להיות — סמל לדרישה לכופף ולהלאים את האמנות, דרישה שמגיעה היסטורית יד ביד עם זמנים מסוכנים ואפלים.
לא מבריאה
כתב העת לשירה וספרות "מעין" (בעריכת נטלי לוין, יהושע סימון, רועי צ'יקי ארד ואבי בוחבוט) החליט לוותר על תמיכת משרד התרבות והספורט. אם אפשר, עדיף להיות עני ובעל יושרה. במקביל הוציאו העורכים אסופת התנגדות, מגזין האמנות “החדש והרע”, המתווסף לגיליון ה־12 של כתב העת. על השער מאוירת, איך לא, מירי רגב — עבודה יפה של נימה קטלב. מירי רגב נראית שם על רקע עיגול אדום מושלם וסטליניסטי, ומן החזה שלה פורצת נערה צורחת. לעבודה קוראים "שמש". זה לא האזכור היחיד של מירי רגב או של מסרסי מחשבה עצמאית בגיליון הזה.
השרה הרוויחה בזכות את עובדת היותה האדם שצריך להתנגד לו כדי ליצור. אפשר לחשוב שמדובר בהתנגדות רפלקסיבית, אינסטינקט ילדותי ומפונק. רוצים עוד? יבבנות תל־אביבית, אשכנזית, פריבילגית, שמאלנית, סמולנית. זה לא המצב, כמה נוח היה לו כך זה היה, נוח כמעט כמו אם מירי רגב היתה גבר לבן. אבל החיים מורכבים יותר, וגם להיסטוריה יש מילה כאן. עוד לא קרה שהחנקת כוחות יצירתיים לא גבתה מחיר שזלג מגבולות הבוהמה.
עוד ביקשה רגב, רק בשבוע שעבר, ליטול מתיאטרון הבימה את מעמדו כתיאטרון הלאומי. אגב, את תקציבי התיאטראות וחלוקתם ראוי וצריך לבדוק ולבחון מחדש. צריך גם לקצוב כהונת מנכ"לים ומנהלים והזרמת דם טרי לאיברים תרבותיים נמקים. כל אלה תקינים, בריאים והכרחיים. אבל מסגרת ההתייחסות, הו מסגרת ההתייחסות המסגירה! רגב ששה לערוף ראשים ולקבוע מה לאומי מספיק בעיניה, היא הרי התגלגלה כדי לתקן דברים, זוכרים? אך אין כאן עמדה מתקנת, תוכנית הבראה. יש עריפה של ראשי מתנגדי המשטר, מערערי הצנזורית הראשית, הלאומיים שלא נשבעו לדגל הלאומנות.
אמנות היא התנגדות
אמנות מגויסת היא לא אמנות, היא זרוע תמנונית אוחזת אקדח של ממשל. היא רק עוד נחש על ראש המדוזה שמצמיתה במבטה את מי שמעז ליצור איתה קשר עין. הדרישה לנאמנות באמנות, ללאומיות־לאומנות ול"ישראליות" כפי שתופסות אותה מירי רגב ופמלייתה היא כפסע בינה ובין ייצור של לני ריפנשטאהליות מטעם המשטר. עדיפוֹת 20 נטלי וקסברג כהן שיחרבנו על דגלים את האמנות המילולית־מדי שלהן על אדם אחד שייכנס לשלוש שנות מאסר על השחתת פיסת בד מהוללת מדי.
אמנות היא התנגדות, היא לא בידור ולא אסתטיקה. ברטולד ברכט, תומס מאן, הנס פאלאדה, מרסדס סוסה, סלמן רושדי, קוטזי, אוי וייויי — הם אינם בדרנים, האמנות שלהם הביאה אותם לשלם מחירים אישיים גדולים, והם סירבו ומסרבים ללחוץ יד עם המשטר. אלוהים יודע שמירי רגב לא צריכה לקרוא צ'כוב אם היא אינה רוצה, אבל ספרי היסטוריה היו יכולים לעזור.
