רצח בשידור חי
האמן המצליח דריס דפורטר מציג פשעים, עבירות וקריאות מצוקה לכוחות הביטחון בזמן אמת. בתערוכה החדשה שלו הוא אף מאפשר לצופים להלשין על אנשים למשטרה. "אני רק מנסה לשקף את המציאות", הוא אומר בראיון
צפייה בפשעים ואסונות ממשיים כצורת בידור היא לא תופעה חדשה. אפשר היה לראות אותה בעבר, למשל, בסדרות משטרה כמו "48 שעות" של CBS או "America’s Most Wanted" של פוקס. אבל בעידן דיווחי זמן האמת של טוויטר, הערים המרושתות באלפי מצלמות אבטחה, הניטור המתמיד של המיקום בטלפונים הסלולריים ומסירת המידע האישי מרצון של משתמשי פייסבוק, חיבור פשוט בין מקורות מידע שונים יכול להביא את תיירות האסונות למקום ציני ומפלצתי הרבה יותר. האם העתיד הלא רחוק טומן בחובו עולם של מעקב מרחוק בזמן אמת אחר אירועים שמחריבים את חייהם של אנשים אחרים? ואף אפשרות להתערב בהם באופן הרסני או לכל הפחות מטריד?
זה בדיוק תסריט הבלהות שעולה מעבודותיו של דריס דפורטר, אמן בלגי צעיר שהמיצבים הדיגיטליים שלו עוררו את תשומת לבם של מגזינים כמו "Wired" ו"Vice". העבודה החדשה שלו, "מצלמות הפשע של סיאטל", מציגה מסכים ורמקולים, ועליהם מוצגים בזמן אמת קריאות המצוקה שמגיעות למוקד 911 של סיאטל לצד צילומי מצלמות האבטחה שמרשתות את העיר (גם הם מוצגים בזמן אמת).
זרמי המידע הללו מופצים ברשת דרך קבע לכל דורש, כחלק ממדיניות השקיפות של רשויות אכיפת החוק בסיאטל. "בפעם הראשונה שהפעלתי את העבודה וראיתי את צילומי הווידיאו של מצלמות האבטחה, הפחיד אותי שזה באמת עובד", מספר ל"כלכליסט" דפורטר (25) בראיון שנערך בסקייפ מהסטודיו שלו בעיר גנט, "לא יצא לי להיתקל במהלך ההרצה של העבודה במקרים ממש מחרידים כמו רצח או אונס", הוא אומר, "אבל היו הרבה מאוד תאונות דרכים. כחלק מהמערכת התקנתי מסך שמראה את המרחק בין מיקום קריאת המצוקה למצלמת האבטחה הקרובה, ולרוב הוא נע סביב 300 מטר. לפעמים זה קורה 10 מטרים או פחות מהמצלמה ואז אתה ממש יכול לראות את התקרית. זה די קריפי".
את אלו מלווים בתערוכה רמקולים מהם בוקעות שיחות אמת מרשת הקשר של המשטרה. “קריאה 402, אשה כבת 60, מצבה לא ידוע”, קורא הרמקול, למשל. הקולות נשמעים מרוחקים, מטושטשים, מלווים ברחש סטטי וכוללים פרטי תקריות לקוניים וציוני מיקום.
דפורטר, שעסק כילד בבניית מערכות אלקטרוניקה, חשף את העבודה בנובמבר בתערוכה קבוצתית בפסטיבל הסרטים IDFA באמסטרדם. החל מסוף השבוע הוא מציג אותה בגלריה Z33 בעיר האסלט.
עבודה נוספת בשם "שוטטות", שמוצגת לצד "מצלמות הפשע", מציגה יישום מטריד אפילו יותר של מצלמות אבטחה פתוחות לציבור: היא מחוברת בזמן אמת לשלוש מצלמות אבטחה שמתעדות מעברי חציה בערים שונות (למשל בפרדריקטון, קנדה), כאשר בפני הצופה מוצג לצד כל מסך כפתור אדום גדול ועלות הקנס על חציה באדום. כאשר הוא רואה אדם חוצה את הצומת שלא כחוק הוא יכול ללחוץ על הכפתור, וצילום המסך יישלח לתחנת המשטרה הרלבנטית ויזכה את החוצה בקנס של עשרות דולרים.
"אין מסר פוליטי שאני מנסה להעביר באמצעות העבודות, והעיסוק בפרטיות גם לא היה מתוכנן במיוחד, אלא התחיל מרצון לעשות דברים מעניינים עם הטכנולוגיות האלו. אני רק מנסה לשקף את המציאות", הוא מסביר. עם זאת, דפורטר אומר כי הוא מוטרד מהאופן שבו חברות טכנולוגיה כמו גוגל ופייסבוק אוגרות מידע על המשתמשים שלהן ונעזרים בו כדי לנבא את ההתנהגות שלהם. "עם המידע שיש להן היום, החברות האלו יכולות לדעת עליך דברים אישיים מאוד, למשל לצפות מתי מישהו עומד לבגוד בבת הזוג שלו. הפרסומות שאנחנו רואים נתפרות עבורנו באופן אישי ואפשר לומר שהן עוקבות אחרינו", הוא אומר.
דיווחי הרדיו על תאונות מזכירים את תחנת הרדיו הפיקטיבית גראפיק טראפיק מהרומן "ראנט" של צ'אק פלאניוק, מחבר "מועדון קרב", ומהדהדים את החיבור החולני בין תאונות לתשוקה מינית ב"קראש" של ג'יי.ג'י באלארד.
למה סיאטל משתפת את כולם במידע הזה?
"אני לא יודע, גם לי זה נראה מוזר כשנתקלתי בו. נראה לי שהמחשבה היתה לאפשר לאנשים ששומעים על שריפה להיכנס לאתר ולבדוק אם זה הבית שלהם או של קרוב משפחה".
את הדיווחים הללו, כך נראה, אפשר בקלות לנצל לרעה, כמו פריצה לבית שתושביו נמלטו ממנו בגלל שריפה או אירוע משטרתי. בנוגע למצלמות האבטחה המצב קצת יותר מורכב: "המצלמות אמורות להציג פריים אחד כל דקה למי שנכנס אליהן דרך הרשת, אבל המערכת שמשדרת בנויה כך שאפשר מאוד בקלות לשנות את הפרמטרים ולגרום למצלמות להציג וידיאו חי", הוא טוען.
באחת מעבודותיו מצא את עצמו דפורטר בצד השני של מסך הפרטיות - זה שמפר את הפרטיות של אנשים אחרים. "יצרתי עבודה בשם טינדר אין, שבה הצגתי תמונות של אנשים מטינדר, אלו שהם מפרסמים כשהם מחפשים דייטים, לצד תמונות שלהם מלינקדאין בלבוש עסקי. אחד העיתונים שדיווח עליה פרסם את תמונת הפרופיל שלי מפייסבוק בפורמט דומה, ובמקביל קיבלתי לא מעט תגובות זועמות", הוא מספר. בחלק מהתגובות תהו אם חוקי להציג בגלריה תמונות של אנשים זרים ללא רשותם, ואחרים האשימו אותו בסקסיזם לאחר ש־6 התמונות הראשונות בסדרה היו כולן של נשים. "מאז אני מקפיד לבקש אישור מאנשים שאני רוצה לכלול בעבודות שלי", הוא אומר.
