הזיקנה יפה להם

עם זאת, עדנה אחת יש לתעשיית הקולנוע באיטליה, והיא משויכת כולה לבמאי פאולו סורנטינו. לא רק שהוא הבמאי האיטלקי המשמעותי היחיד באלף החדש, הוא גם שם דבר בכל פסטיבלי העולם ומי ששבר את הבצורת האוסקרית של מדינתו כאשר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה עם "יפה לנצח" לפני שנתיים — האיטלקי הראשון שניצח בקטגוריה זה 15 שנה.

הארווי קייטל ומייקל קיין בסרט נעורים צילום: GIANNI FIORITO

עכשיו חוזר אלינו סורנטינו עם סרטו השביעי, השני שלו שאינו בשפה האיטלקית. "נעורים" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן, הפך לזוכה הגדול של פרסי הקולנוע האירופיים, אך סיים עם מועמדות אחת זניחה באוסקר לפרס השיר המקורי הטוב ביותר.

הסרט הזה הוא עוד חוליה בשרשרת יצירותיו המרשימות של הבמאי. כמו בכל סרטיו, גם הפעם הסיפור הוא על גבר מבוגר שנאלץ לעשות חשבון נפש עם עברו וקרוביו בתוך סביבה סוריאליסטית שלא ברור אם היא נטועה במציאות או נמצאת רק בראשו. אחרי שהציב במרכז סרטיו פוליטיקאי ("האלוהי"), כוכב רוק לשעבר ("זה בוודאי המקום") ועיתונאי ("יפה לנצח"), הפעם סורנטינו מציג את סיפורו של מלחין מהולל אשר מבלה את ימיו בבית מרגוע מרהיב בשוויץ, שבו הוא חולק את זמנו עם חברו הטוב (במאי קולנוע המחפש את התסריט הבא שלו), בתו ועוד מיני טיפוסים מוזרים שבאו למצוא מזור בסביבה הכפרית.

גם הפעם מדובר בעולם ויזואלי שיכול להתיק את הנשימה, שבו כל רגע יפה מקודמו. עם צלמו הקבוע לוקה ביגאצי, סורנטינו יכול להביא את הצופה לידי דמעות בכל העמדת מצלמה ובכל פגישה של האור עם העדשה. בסרט הזה גם המוזיקה משחקת תפקיד מרכזי, והפעם פנה סורנטינו אל המלחין האמריקאי זוכה הפוליצר והגראמי דיוויד לאנג שכתב מוזיקה ושירים מקוריים לסרט, ובזכותו "נעורים" הוא לא רק אחד הסרטים המרהיבים ויזואלית שאפשר לתפוס כיום בבתי הקולנוע, אלא גם חוויה אודיופונית יוצאת מגדר הרגיל.

את התפקיד הראשי מגלם מייקל קיין באחת מפסגות עבודותיו, ואותו מגבה קאסט מנצנץ שכולל את הארווי קייטל, רייצ'ל וויז, פול דאנו, ג'יין פונדה בהופעת אורח נהדרת, ועוד.

אין ספק שיש ממד של חשיבות עצמית רבה וזחיחות קולנועית כלשהי בסרט, שלעתים מרגישה כמו תצוגת יכולת ריקנית ותו לא. אך בזכות הכישרון הרב של האנשים לפני המצלמה ומאחוריה, "נעורים" הוא סרט ששואב את הצופה פנימה ולא מרפה במהרה.