"מוזיקה היא ייעוד"

"אבא תמיד אמר שאני אהיה מאושרת רק כשאחזור לשורשים שלי ואעשה מוזיקה", מספרת אדה אלייב (54), בתו של אללו אלייב, מייסד משפחת המוזיקאים הידועה שעלתה מטג'יקיסטן בשנות התשעים. "הוא הנחיל לנו את המוזיקה מגיל אפס. לא יודעת כמה דורות זה ימשיך, אבל זה חזק מאוד. 12 שנים לא ניגנתי, וחזרתי לזה לפני שלוש שנים כי היה לי צורך למלא בתוכי משהו שהתרוקן".

את ההרכב "הסלון של אלייב" הקימה עם בנה צביקה, שחקן ומוזיקאי, שמנגן ושר עם המשפחה המורחבת מאז היה ילד וניגן בעבר בין השאר עם ירדנה ארזי וריטה. המופעים התחילו בהרצליה, עיר מגוריה של אדה.

אדה אלייבצילום: אוראל כהן

אבא לבד, עם תוף מרים

"הבן שלי החזיר אותי למעגל הניגון. לקח אותי ביד כמו ילדה קטנה ואמר שזה מה שאני צריכה כדי להחזיר לעצמי את היופי שהיה לי. אחרי ערב מלא מוזיקה ואוכל ישבנו בסלון עם חברים שלו שמנגנים וחשבנו מה עושים עם זה הלאה, וצביקה אמר, 'נקרא לנו הסלון של אלייב', כי חוץ ממני וממנו יש גם את אחי שהוא אלייב. אנחנו שלוחה של אלייב, ואבא שלי גאה במה שאנחנו עושים כי אנחנו ממשיכים את הסיפור שלו. אבא התחיל לבד על תוף מרים וגידל צבא של חיילים מוזיקאים. פרגון, קבלה ונתינה זה סוד ההצלחה".

ההרכב המופיע כיום באירועים, בפסטיבלים ובמועדונים יופיע במוצאי שבת ב־20:00 במסגרת פסטיבל אשה בחולון, שמתקיים מהיום ולאורך סוף השבוע. הקו המנחה שלו הוא "זהות ואחרות" כמו שהן בא לידי ביטוי בתיאטרון, במוזיקה, בקולנוע, במחול ובספרות. אל אדה וצביקה יחברו יהונתן גיטלמן (תופים) ועמית גלר (קונטרבס).

זו הפעם השנייה שאלייב משתתפת בפסטיבל, והפעם בגרסה אינטימית במיוחד, בסלון ביתה של דינה עזרן (בגין 17, חולון). היא תספר את סיפור חייה המרתק בליווי הניגון של ההרכב ותפרוט על קאנון. "אני מחפשת גם לחדש לעצמי את העולם שהתרסק עליי כמה פעמים בחיים, להבין מאיפה שאבתי את הכוחות לחזור לנגן. תהיה מוזיקת עולם, מוזיקת נשמה והבן שלי ישיר. אני מספרת את הסיפור שלי ומראה שהשמחה נמצאת אצלי במקום הראשון. לא תראי אותי עצובה. גם כשאני בוכה אני שמחה, כי אני יודעת שהבכי מנקה. אני אחייך ואשמח ואני אופטימית בנשמתי ובמוזיקה שלי".

חשבו שאני מפונקת

אלייב עלתה לארץ ב־1990 רק עם בנה התינוק, אחרי שחוותה הליך גירושים קשה בזמן ההיריון. "כבר ידעתי שאני לא רוצה להישאר שם, כי הייתי מוכרת בעיר בעקבות אבא, שהיה שם ממש מגה־סלב במונחים של היום. הגירושים שלי נחשבו לכתם בקהילה הבוכרית ותמיד חשבו שאני ילדה מפונקת למרות שזה ממש לא היה נכון. לחזור לגור אצל אבא ואמא עם בטן זו בושה, אבל הם קיבלו אותי באהבה. אבא שלי ידע בלי אולטרסאונד שיש לי בן בבטן, ואמר שידאג לילד כשייוולד. להיות חד־הורית בטג'יקיסטן היה משהו נדיר, ואני מיד חזרתי להיות אלייב, וגם צביקה. המשפחה עלתה לארץ חצי שנה אחריי".

בארץ עבדה אדה בעבודות מזדמנות כדי לפרנס את בנה, גידלה אותו בדיור מוגן בהרצליה שבו עבדה ולא חסכה ממנו שיעורי מוזיקה בקונסרבטוריון. כיום היא מנהלת דיור מוגן לעולים חדשים מרוסיה בגיל הזהב ולניצולי שואה, ומתגוררת עם בעלה הנוכחי ובתה בת ה־12 בקומה העליונה של הבניין. "הקשישים שלי מלמדים אותי כל יום שאת החיים נותנים פעם אחת", היא מסכמת. "צריכים להיות שמחים ולנצל את זה".