על תנועה ואמונה

אודליה קופרברג וישראל אלוני מכירים עוד מהימים שלמדו בתלמה ילין. לפני שש שנים היא העלתה את היצירה "ציצושקה" שבה רקד אלוני, והשניים החלו לדבר על שיתוף פעולה עתידי, ובעקבות שיחה ביניהם על כוחה של אמונה — איך אדם מסוגל להקריב חיים למען רעיון אבסטרקטי — נולדה היצירה "Godlike" — רוקדים בלי נדר, שתעלה הערב ומחר במרכז נווה שכטר בתל אביב, וביומיים הבאים בתיאטרון החאן בירושלים לפני שתמשיך להופעות בשבדיה.

בסוף הכל חוזר לאמא

קופרברג (38) נולדה וגדלה ביפו, בוגרת תלמה ילין ובית הספר לתיאטרון חזותי. נוסף על עבודתה ככוריאוגרפית עצמאית היא מלמדת מחול בתיכון ובאקדמיה, יוצרת לתיאטרון ועובדת עם אנשים שלא באו מרקע של מחול על פי שיטה וטכניקה שפיתחה, ובאמצעותה היא נותנת כלים לבעיות עם הזרימה או ההחזקה של הגוף. בימים אלה היא מודאגת ממצבו של המחול העצמאי בארץ בגלל הנחיית משרד המשפטים להפסיק את מתן התמיכות ליוצרים עצמאים דרך עמותת הכוריאוגרפים בטענה כי הוא "צינור" להעברת כספים. "הם מבקשים שכל כוריאוגרף יקים לעצמו עמותה, ואנחנו הלכנו עם זה לבג"ץ. היוצרים העצמאים הם כ־80% מתעשיית המחול בארץ, ואם הורגים אותנו זה נורא, כי אין פה מחול חוץ מהלהקות הגדולות וגם אין עבודה לרקדנים. עכשיו אני בחובות כי התמיכות הן עתידיות והשקעתי המון כסף בפרויקט הזה".

אלוני (32) רקד בלהקת המחול הקיבוצית, ובהמשך נסע לבקר חברים בשבדיה, והם הציעו לו להיבחן ללהקה של בית האופרה בגוטנברג ושם הוצע לו חוזה. הוא נשאר לחיות שם, ולפני ארבע שנים הקים להקה עצמאית ומסתובב בכל העולם.

הערב המשותף שלהם מורכב למעשה משתי יצירות, "אחד משלנו" מאת קופרברג ו"ביני לבינך. כאן, שם אך בשומקום" מאת אלוני, שבה שרה השחקנית והזמרת יונית טובי. "אנחנו מדברים על העניין האבסטרקטי", אומר אלוני. "איך זה שאנשים פועלים מדברים אבסטרקטיים לגמרי כמו אלוהים או כמו אהבה וכמה הם הולכים עד הסוף בגלל דברים שהם ממציאים לעצמם בראש".

אודליה קופרברג וישראל אלוני. איך אדם מסוגל להקריב חיים למען רעיון אבסטרקטיצילום: עמית שעל

"השבוע היתה כתבה על אבא ששולח פיזית את הילד שלו בן ה־15 להתפוצץ. אנחנו ב־2016, ואנשים מקריבים את הילדים שלהם, זה מטורף בעיניי", אומרת קופרברג. "דתות היו מאז ומעולם, ויש משהו בארכיטיפ של אלוהים. אם תשאלי אותי אם אני מאמינה, אז כן, אני מאמינה בארכיטיפ, כי הכוח שלו ענק, זה מישהו קיים מעבר שייקח אותך תחת החסות שלו. זה כמו מישהו שאין לו אמא, אבל כשהוא בוכה הוא עדיין אומר אמא, בארכיטיפ של אמא".

"אני מאמין, אבל לא בשום דבר שהוא מאורגן", אומר אלוני. "לפני עשר שנים אמרתי שאני לא מאמין באיזשהו אלוהים, אבל בשנים האחרונות התחלתי לקבל את זה שיש דברים הרבה יותר גדולים מאיתנו. לא צריך יותר ממיקרוסקופ כדי להבין שאנשים הם לא המקור והתוצאה, אנחנו סתם תחנה בדרך. יש איזה מערך כללי נשגב מבינתנו שצריך לכבד וזה בסדר לגמרי. אני מאמין באמא, יותר נעים לי לחשוב שמה שנתן לי חיים זו אמא, אני מתעסק הרבה במגדר וקשה לי לחשוב על משהו זכרי שנתן חיים לקיום שלנו".

האימאם לא מרוצה

העבודה היא קופרודוקציה של ישראל־שבדיה ונעשתה בשיתוף המרכז לדיאלוג בין דתות בגטבורג, אלא שלפני שבועיים יצאו קולות פרו־פלסטיניים נגד הפרויקט. "שיתפתי איתם פעולה מההתחלה גם כדי לדעת מה מותר, מה אסור ומה רגיש, מאחר שהמופע בשבדיה יעלה בכנסיות", אומר אלוני. "האימאם, ראש הקהילה המוסלמית בגוטנבורג, הוא פלסטיני שעבר לשבדיה וכמוהו גם ראש המרכז לדיאלוג בין דתות. הם יצאו נגד הפרויקט בגלל שהלוגו של השגרירות הישראלית מופיע על הפרסומים, והם לא רצו שאסוציאטיבית יהיה שיתוף פעולה בין הארגון שלהם לשגרירות ישראל, אבל טענו שזה פוגע בערכים המוסלמיים כי גברים ונשים רוקדים יחד. זה כמובן נטול כל שחר כי זה לא פרויקט דתי אלא בנושא דת, ולא היתה שום התחייבות שהוא יעקוב אחרי חוקים של דת כזו או אחרת. הבנתי שזה בעיקר שני האנשים האלה ושזה יותר עניין פוליטי מדתי, הם בכלל ארגון א־דתי. בסופו של דבר מי שהאמין בפרויקט מההתחלה ממשיך לשווק ולפרסם אותו, אבל הם דרשו שנוריד את הלוגו שלהם מהפרסומים".