$
פנאי

מתחברים למציאות

נוני דה לה פניה הבינה את הפוטנציאל הגלום בשילוב אקטואליה וחדשות בפלטפורמות של מציאות מדומה עוד ב־2012. עכשיו, כשגם חברות הטכנולוגיה והתקשורת הגדולות בעולם מיישרות איתה קו, היא מספרת על עתיד הפורמט ומרגיעה את החששות משימוש לרעה בו

נמרוד צוק 08:4728.02.16

צוהרי יום לוהט של חודש אוגוסט בלוס אנג'לס. אתה עומד בתור לחלוקת מזון בפתח הכנסייה היוניטרית הראשונה ברחוב השישי באחת משכונות העוני בעיר. בתור ממתינים בשורה גברים בבגדי עבודה, כמה משפחות, כמה נשים חד־הוריות שהגיעו עם הילד שלהן.

 

האשה שמנהלת את הדוכן צועקת "יש פה יותר מדי אנשים!", ולפתע מתמוטט אחד הממתינים, גבר מוצק בגיל העמידה לבוש מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת משבצות. הוא שוכב על הרצפה ומתפתל במה שנראה כהתקף לב או התקף אפילפסיה, אבל אחר כך מתברר שמדובר בנפילת סוכר חמורה בשל רעב מתמשך. מישהי מחייגת ל־911, ודקה אחר כך כולם מתגודדים מסביב כשהפרמדיקים משכיבים את האיש על אלונקה ומעלים אותו לאמבולנס.

 

את העבודה בת שלוש הדקות הזאת, "רעב בלוס אנג'לס" שמה, חשפה נוני דה לה פניה (Nonny de la Peña) בפסטיבל סאנדנס ב־2012, אבל כדי לצפות בה היה צריך לעשות קצת יותר מלשבת באולם חשוך מול מסך: היצירה נוצרה לסביבת מציאות מדומה כדי לשחזר מקרה אמיתי שהתרחש, בעזרת שימוש בהקלטת אודיו מהאירוע לצד עולם ויזואלי שנוצר באנימציה ממוחשבת (על בסיס תיעוד מצולם) ושם את הצופה במרכז החוויה, כדי ליצור אצלו אמפתיה ולגרום לו לחוש קרוב ככל האפשר למושאי הסיקור.

 

תמונה מתוך "רעב בלוס אנג'לס" תמונה מתוך "רעב בלוס אנג'לס"

 

זו היתה הפעם הראשונה שבה דה לה פניה - עיתונאית, במאית דוקומנטרית, חוקרת ואחת מחלוצות תחום המציאות המדומה - ניסתה לממש את התפיסה של "עיתונות עוטפת" (Immersive Journalism) שיצרה, תפיסה שרואה בטכנולוגיית ה־VR אמצעי להפיל את המחיצות בין הצופה למציאות, להציב אותו בלב ההתרחשות ולהרחיק אותו מהפרספקטיבה היומיומית שלו, כדי שיוכל להבין את הסיפור טוב יותר ולהזדהות עם גיבוריו.

 

ב־2012 אולי נראה הרעיון של דה לה פניה כמיזם עתידני ואזוטרי למדי, אבל היום, כשחברות כמו פייסבוק, גוגל, מיקרוסופט ו־HTC שופכות מיליארדים כדי להביא לשוק חומרה ותוכנה שיכניסו את המציאות המדומה לכל בית, וגופי תקשורת מבוססים כמו טיים, ה־BBC והניו יורק טיימס מתחילים ליצור תוכני אקטואליה לפלטפורמות החדשות, קשה שלא לראות אותה כפורצת דרך.

 

"מה שקורה היום בתחום ממש מטורף. אני רואה את הכלים ליצירת תכנים כאלו מתחילים להתגבש, למרות שייקח עוד קצת זמן עד שהם יגיעו לקהל הרחב", אומרת דה לה פניה (53) ל"כלכליסט" בראיון טלפוני שהתקיים לקראת הגעתה לפסטיבל Steamer Salon למציאות מדומה וקולנוע אינטראקטיבי של בי"ס לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב וסמסונג, שייערך השבוע (2–5 במרץ) במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. "הרבה אנשים רואים את המציאות המדומה כפלטפורמה שנועדה בעיקר למשחקי וידיאו, אבל לדעתי עיתונות יכולה להיות היישום הראשון והמרכזי שלה", היא אומרת.

 

אל המדיום החדשני, שנמצא עדיין בשלבי התהוות, הגיעה דה לה פניה אחרי קריירה בת יותר מ־20 שנה בתקשורת הקונבנציונלית שכללה תפקידים ב־AP, מגזין "טיים", "ניוזוויק", "הניו יורק טיימס" וכלי תקשורת אחרים, לצד תפקידי כתיבה, הפקה ובימוי בשורה של סרטי דוקו וסדרות טלוויזיה. היום היא מתמקדת בהובלת קבוצת אמבלמטיק, החברה שייסדה במטרה ליצור מיזמי מציאות מדומה בנושאים אקטואליים וחברתיים.

"פרויקט סוריה" "פרויקט סוריה"

 

"פרויקט סוריה", יצירה בולטת אחרת של החברה, נפתח בהצגת רחוב שלו בעיר חאלב שלפתע הופך לאזור מלחמה כאשר רקטה נוחתת במרכזו, ממלאת את האוויר בעשן, אבק וצרחות, ושולחת את הצופה למצוא את דרכו החוצה מהזירה כשמסביבו גופות, פצועים ואנשים מבוהלים שנמלטים. היצירה מומנה על ידי הפורום הכלכלי העולמי והוצגה בין היתר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ובשנה שעברה בסאנדנס. "לא הייתי בטוחה איך אנשים יגיבו לזה, אבל כשהצגנו את הפרויקט במוזיאון בלונדון, הם פתחו דף לתגובות באתר האינטרנט ונדהמנו ממספר התגובות שאנשים כתבו ומהעוצמה שלהן. ראיתי אנשים שצפו בסרט מגיבים אליו עם כל הגוף, מרוכזים כולם במה שקורה. האינטנסיביות של החוויה אחרת לגמרי ממה שאתה מקבל בעיתונות כתובה או טלוויזיונית".

 

אירועים חדשותיים אחרים ששוחזרו באופן דומה כללו את המקרה של אנסטסיו הרננדז רוחאס, אזרח מקסיקני שהוכה למוות על ידי שוטרי משמר הגבול של ארה"ב ב־2010 כאשר ניסה להתנגד לגירושו בחזרה למקסיקו, רצח הנער השחור טרייוון מרטין בידי איש המשמר השכונתי ג'ורג' צימרמן בעיר סנפורד בפלורידה, ו"קייה" שמתאר ניסיון של שתי אחיות להציל את אחותן מידי בעלה המכה, ונוצר במימון הסניף האמריקאי של אל־ג'זירה.

 

השימוש במציאות מדומה כמדיום תיעודי ועיתונאי מעלה לא מעט שאלות - איך מביאים לצופים את הסיפורים, שדורשים לעתים עבודת הפקה ארוכה בזמן אמת? איך מגיעים לקהל רחב כאשר הטכנולוגיה עדיין לא בשלה ונפוצה? והאם האופי כובש החושים של המדיום לא עלול להפוך אותו דווקא לכלי תעמולה יעיל ובעייתי במיוחד בידי משטרים אפלים? "את הפרויקט הראשון שלי עשיתי עם משקפיים מאולתרים שבנינו לבד, והיום, ארבע שנים אחרי, יש כבר מוצרים כמו גוגל קארדבורד, ריפט ו־HTC Vive, כך שאני לא חוששת מהיכולת להגיע לקהלים גדולים בעתיד הקרוב", אומרת דה לה פניה. "כמובן שמציאות מדומה יכולה לשמש ככלי תעמולה אבל כך גם קולנוע וכרזות רחוב, ולחשוב ש־VR הוא מדיום אתי פחות מטבעו מכתבה בעיתון זה מגוחך. הכל תלוי בטיב העבודה העיתונאית, במאמץ שמושקע בבדיקת העובדות, והיום אני כבר הרבה פחות מודאגת מהאפשרות שמישהו יעשה בזה שימוש לרעה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x