הטקסטים הם רק תירוץ
חודשיים לפני ההגעה לארץ הוציאו DIIV אלבום שני רווי בגיטרות סוחפות ומהפנטות עם בעיית אורך קלה
כמעט ארבע שנים אחרי אלבום בכורה מוצלח וחודשיים לפני שהם מגיעים להופיע בתל אביב, הוציאו DIIV את אלבומם השני, "Is the Is Are". בראש ההרכב מברוקלין, ויש אומרים שהוא עצמו ההרכב, עומד זאקרי קול סמית' - לשעבר גיטריסט ביץ' פוסילס - שמשתמש בגיטרה כמו צייר בפַלֵטת צבעים.
המוזיקה של DIIV (הוגים כמו דַּייב) סמיכה ועתירת שכבות של גיטרות חשמליות סוחפות. הסמיכות מייצרת חוויית האזנה מהפנטת כשהיוצר יודע גם לכתוב לחנים ראויים, וקול סמית' בהחלט יודע את העבודה. בעידן שבו היו מקשיבים לתקליט בחנות לפני שמחליטים אם לקנותו, סביר להניח ש־"Is the Is Are" היה הופך לרב־מכר, משום ששלושת השירים הראשונים שבו, "Out of Mind", "Under the Sun" ו־"Bent" הם גם החזקים ביותר באסופה הזאת.
האלבום נפתח בסערה, והשירה הממלמלת של קול סמית' רק מגרה את הסקרנות לפענח את הקסם, אלא שאת הקסם הזה DIIV לא המציאו. מדובר בפורמולה ותיקה שנולדה בבריטניה בסוף שנות השמונים וזכתה לכינוי קולע: שוגייז. להקות השוגייז - כמו מיי בלאדי ולנטיין, רייד וטינאייג' פאנקלאב - ניגנו רועש וסמיך, יצרו חומות של גיטרות והשאירו את הקול של הסולן בירכתי המיקס. השם, אגב, נולד מהנטייה של להקות הז'אנר לעמוד על הבמה, ובמקום להפנות מבט לקהל - לבהות ברצפה, כלומר בנעליים.
התחייה של השוגייז, ועוד בארה"ב, היא תופעה משמחת. העניין הוא שהרכבים עכשוויים ניצבים לפני אתגר עצום לא רק בגלל שחלק מחלוצי הז'אנר חזרו לפעילות מוזיקלית בעצמם בשנים האחרונות, אלא בעיקר משום שמדובר בנוסחה שסיכויי ההצלחה שלה תלויים בכישרונו ובמיומנותו של המשתמש. קול סמית' מצליח למדי במשימה, אבל רק חלקית.
אגב משתמש, קול סמית' נעצר על אחזקת סמים לפני שנתיים ונשלח למוסד גמילה, והאלבום החדש מתאר את חוויותיו במאבק הזה. אבל רוב הסיכויים שאיש לא היה מסוגל להבין את זה בלי דף המילים, כי חוץ מזה שהוא מחביא את הקול שלו מאחורי הגיטרות במיקס, הוא גם נוטה למלמל בכבדות.
בזכות הלחנים האפקטיביים וההפקה התפורה היטב השירה נשמעת "חשובה", וקול סמית' יוצר תחושה שכדאי מאוד להבין מה הוא שר. אבל הנה עצה: אל תנסו להבין את הטקסטים. זה רק יהרוג את הקסם, ונדמה שגם DIIV יודעים את זה. חלק מהשירים כאן נשמעים כמו קטעים אינסטרומנטליים שהלהקה נאלצה להפוך לשירים ממש, ולעתים אפילו נדמה שקול סמית' כל כך מתוסכל מהצורך ללוות את הצלילים בקולו, עד שעומק המלמול נשמע כעומק התסכול.
חולשה נוספת של "Is the Is Are" היא אורכו. 17 קטעים ב־64 דקות לא יכולים להיות חבילה קלה לעיכול למי שאינו מכור לשוגייז. כל הכישרון המופגן באלבום הזה, ולא חסר כישרון, לא מספיק להחזיק האזנה רצופה. לבסוף, לאלבום הזה יש עוד חיסרון אחד, לפחות מבחינת חלקנו. יש סיכוי גבוה שאחרי סיום ההאזנה תתחילו לזמזם דווקא את "Just Like Heaven" של הקיור.
