פצצה מתקתקת
כתבת טלוויזיה על פיגוע עוררה בארז תדמור את ההשראה ליצור את סרטו "ארץ פצועה", זוכה שלושה פרסי אופיר שעולה השבוע לאקרנים. כעת הוא מספר על ההשפעות של סידני לומט והילדות בנתניה, ועל העבודה עם הכוכב העולה רועי אסף
08:4209.02.16
בעקבות פיגוע טרור ב־2003 שודרה בטלוויזיה הישראלית כתבת חדשות שהתרכזה לאו דווקא בקורבנות או ברוצח, אלא בשלושה שוטרי משטרת ישראל שתפקידם היה לשמור על המחבל בזמן ששאר המדינה מתאבלת ודורשת נקמה.
ארז תדמור, אז קולנוען בן 31, החליט שהוא חייב לעשות עליהם סרט. כעבור שנים של כתיבה, אינספור תפניות פוליטיות שעברו על ישראל ויצירת שלושה סרטים אחרים ומצליחים בבימויו, השלים תדמור את "ארץ פצועה" - שנולד מתוך אותה כתבת טלוויזיה, ויוצא השבוע להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע.
סרטו הרביעי של תדמור הוא יוצא דופן בשביל הבמאי, זהו הפיצ'ר הראשון שהוא מביים לבדו אחרי שיתופי פעולה עם גיא נתיב ("זרים", "הבן של אלוהים") ושרון מיימון ("סיפור גדול"). הרפתקת הסולו הזאת הוכיחה את עצמה היטב כאשר העניקה לו את תואר במאי השנה בטקס פרסי האופיר האחרון, אבל מבחינתו זה לא היה שינוי דרמטי במיוחד. "התכנון מעולם לא היה לביים בצמד," הוא אומר על סרטיו הקודמים, "זה פשוט יצא ככה". לכן הפעם הוא לא פחד לביים לבד לראשונה. "עשיתי כבר כמה וכמה פיצ'רים, אז זה לא כמו לביים סרט ראשון, את הביטחון כבר צברתי", הוא מספר. "ברגע שאתה כבר מגיע לעשות סרט אתה לא רואה בעיניים, אתה נכנס כמו לוחם שוורים. להתעסק בנושאים של הסרט - זה היה הפחד האמיתי".
דביר בנדק ורועי אסף ב"ארץ פצועה". פסיפס מורכב של החברה הישראלית צילומים: אוהד רומנו "ארץ פצועה" הוא אחד הסרטים הישראלים המשמעותיים של 2016. עם שלושה פרסי אופיר בידו, כמה סצנות חזקות מאוד וקאסט שחקנים מרשים שכולל חוץ מרועי אסף ודביר בנדק גם את תאופיק ברהום, משה אשכנזי, קרן ברגר, ובמיוחד את שרון טל ואייל רוזלס בתפקידי משנה מצוינים, אפשר לומר שנקודת הפתיחה שלו טובה במיוחד.
שלא כמו התפיסה המוכרת שלפיה הקולנוע הישראלי מתעסק רק בעניינים פוליטיים, על פי תדמור דווקא הרצון לעגן את הסרט בנושאים אקטואליים היווה את הקושי הגדול עוד בשלב פיתוח התסריט שאותו כתב עם שלמה אפרתי. "הנושאים של הסרט לא קלים לכתיבה, בטח כשמדובר בפסיפס מורכב של חברה ישראלית", הוא אומר. אבל אחרי הכתיבה הגיע שלב מסובך לא פחות. "לא פשוט לממן ולהפיק סרט במדינה," מסביר תדמור, "בעיקר כשמדובר בפרויקט שאיננו קומדיה. הפעם זה היה קשה יותר כי חששו להשקיע בפרויקט שהוא גם פוליטי וגם חתרני".
במרכז עלילת "ארץ פצועה" נמצא קובי, שוטר צעיר (רועי אסף בתפקיד עוצמתי) המוצא את עצמו קרוע בין נאמנות למפקדו המושחת (דביר בנדק) לבין מח"ש. פיגוע בעיר התחתית בחיפה טורף את הקלפים כשקובי וצוותו נשלחים לשמור על המחבל הגוסס בבית החולים, ובינם לבין משפחות קורבנות הפיגוע חוצצת רק דלת. הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים, צולל אל כמה מהרגעים המפחידים והמורכבים ביותר של ההוויה הישראלית ומתאר חברה שנמצאת ליד חבית נפץ ענקית שרק במזל טרם התפוצצה.
ארז תדמור. "לא פשוט לממן פרויקט שאינו קומדיה" צילום: אוהד רומנו "ניסינו לעשות את הסרט הכי ישראלי שיש, לא כזה לעיניים זרות", מספר תדמור. "לכן לקחנו אותו לכיוון של מותחן, כדי שיאפשר גם הזדהות של הקהל עם הדמויות, אבל גם חוויה קולנועית משמעותית. לא רצינו לעשות סרט פוליטי רגיל, אלא סיפור מתח אנושי. הסרט מתנהל בחוקים של ז'אנר המתח, ופחות בזה של הקולנוע האווירתי של המזרח התיכון".
תדמור מציין את הבמאי האמריקאי סידני לומט ("אחר הצהריים של פורענות", "סרפיקו") כמקור ההשפעה העיקרי עליו ועל צלמו אסף סודרי. "אני במקור מנתניה, והעולם הזה של האיש הקטן מהפריפריה והמשטרה מתכתב עם הסרטים על בוסטון והסרטים של סידני לומט שדיברו אליי בגלל הילדות שלי. זה היה לי סוג של סגירת מעגל להתעסק בחומרים האלה. ניסינו לתפוס בסרט אווירה של הקולנוע מהסבנטיז, של פרנויה, של צפיפות".
עוד דבר המשותף לכל סרטיו של תדמור הוא האהדה שמקבלים השחקנים שלו. רשימת השחקנים שהגיעו לפרסי הקולנוע הישראלי תחת הדרכתו (וכמובן גם של נתיב ומיימון שעבדו איתו בעבר) מעוררת השתאות. לירון לבו, איציק כהן, דביר בנדק (פעמיים) וזהר שטראוס היו מועמדים לפרס, כאשר סרטיו של תדמור העניקו זכייה יחידה עד כה לשחקנים עסוקים כמו מכרם חורי ("הבן של אלוהים"), עירית קפלן ולבנה פינקלשטיין ("סיפור גדול"). השנה הביא תדמור את רועי אסף לקבוצה המצומצמת של שחקנים שזכו בשני פרסי אופיר לשחקן הראשי הטוב של השנה, שכוללת רק את שולי רנד, זאב רווח, משה איבגי ואסי דיין.
"זאת הפעם הראשונה שאסף ואני עובדים ביחד", מספר תדמור על שיתוף הפעולה הזה. "ראיתי אותו אחרי 'המשגיחים' ופניתי אליו עם 'ארץ פצועה' די בסמוך. הוא אמנם עושה דמות שונה בשני הסרטים, אך הרגשתי שהוא יתאים גם לי. עוד בשלב התסריט הוא נתן לי הרבה הערות שעזרו לי מאוד, והמשכנו לתחקירים עם שוטרים אמיתיים. הוא מאוד פרפקציוניסט ולא מתפשר, וביחד עם סודרי הצלם הפרפקציוניסט לא פחות זה נתן לי את הכוח גם לא להתפשר בעצמי".
