"אני בכלל לא אמן"
עבודותיו מעטרות את קירות תל אביב ומוצגות במוזיאונים בארץ ובעולם, אבל Klone טוען שהוא פשוט "מצייר". הערב הוא משיק כתב עת עם צילומים ורישומים
"לפעמים בא לי לשים דגש דווקא על תהליכים ולא על תוצאות", אומר האמן Klone לרגל השקת כתב העת החדש שלו "This Is It", שתתקיים הערב לצד מכירה של רישומים מקוריים (20:00, חנות הספרים מגדלור, לבונטין 1 תל אביב, הכניסה חופשית). "בחוברת מוצגות עבודות לצד צילומים של עבודות חוץ בשלבי עבודה, בצורה כזו שבה מתחברים העמודים מימין ומשמאל ונוצר איזשהו לופ".
עבודותיו של Klone, שלא חושף את שמו האמיתי, מעטרות את קירות תל אביב יותר מ־15 שנה. הוא בן 32, נולד בברית המועצות ועלה לישראל בגיל 11. מגיל 16 הוא מצייר ברחוב, אבל עם ההגדרה "אמן רחוב" הוא לא חי בשלום. "אני בכלל לא מגדיר את עצמי כ'אמן'", הוא אומר, "כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני פשוט עונה שאני מצייר, אבל זו הגדרה שהיא סוג של ברירת מחדל. די ברור לי בשלב הזה בחיים שהיצירה היא משהו שאני צריך וחייב. השנה הבנתי שאני עושה את זה כבר מחצית מהחיים, אבל אני עדיין מרגיש שהכל זה תהליך".
זה שנים שהוא לא יוצר רק בחוץ אלא גם מציג בתערוכות, בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. התערוכה האחרונה שלו היתה בניו יורק ובקיץ הוא יציג בברלין. בשנתיים האחרונות הוא הרחיב את פעילותו לווידיאו ואנימציה, שבאמצעותם הוא כמו מעיר את ציוריו לחיים. הוא עובד בסטודיו וכבר לא יוצא אל קירות העיר באותה תדירות. "אני כבר לא רואה צורך להתפשט על כל פני העיר", הוא אומר.
Klone בעבודה. "אינסטגרם מאפשר לי לראות את העבודות בעין אחרת" פעם המטרה היתה להיות על כמה שיותר קירות?
"כן, כי אני בא מרקע של גרפיטי, שברמה הכי בסיסית הוא סימון טריטוריה. זו גם לדעתי הסיבה שרוב מי שעושה את זה הם גברים, כמו בנים שמסתובבים בעיר, משתינים על קירות וכך אומרים 'זה שלי'. לנשים יש פחות צורך לצעוק. אמנות הרחוב שונה מגרפיטי, היא באה הרבה פעמים לרצות את הצופה או להיכנס איתו לאיזשהו שיח".
אתה עושה אמנות רחוב או גרפיטי?
"אני עושה גם את זה וגם את זה, אבל אני מעדיף לא להגדיר כי אני לא רוצה להשתייך לאף אחת מהסצנות. היתה לי הזכות להיות אחד הראשונים שעשו את זה לצד אמנים כמו Know Hope ו־Zero Cents, וכשעשינו את זה לא חשבנו על עצמנו כאמני רחוב. לא היתה סצנה. עכשיו יש, אבל אני כבר לא רוצה להיות חלק ממנה".
כולם רוצים הכל ומיד
"היום אני עושה עבודה ספציפית למקום ולזמן", הוא מספר. "בקיץ שעבר, למשל, ציירתי קיר גדול של חולדות בנחל איילון, בגלל שרגע לפני תחילת החפירות של הרכבת הקלה התחילו לדבר על החולדות. אני כל פעם נזכר שהאמנות היא משחק לטווח ארוך. היום כולם רוצים הכל ומיד, וזו גם אחת הסיבות שאני סולד מהסצנה של אמנות הרחוב - אנחנו רואים מישהו שמתחיל לצייר ברחוב ואחרי חצי שנה כבר יש לו תערוכה, לפני שהוא בכלל התנסה או שהיו לו מספיק כישלונות".
אבל אתה מתפרנס מהאמנות.
"כן, אני מצליח אבל אין לי דירה משלי, רכב או ילדים אז הצרכים שלי בסיסיים. אני בקושי מוכר עבודות, אני עובד על פרויקטים מוזמנים של ציורי קיר או משתתף בעבודות בחו"ל שיש עבורן שכר אמן. יש תקופות קשות ששום דבר לא זז מבחינה כלכלית".
למה ההתעקשות על האנונימיות?
"זה הרבה פעמים מתוך הרגל, וגם כי אני לא רואה צורך להוציא את שמי החוצה. העבודה שלי מדברת עבורי".
ומנגד אתה משתמש הרבה ברשתות חברתיות.
"כן. האינסטגרם מבחינתי הוא סוג של סקצ'בוק, הוא חושף עבודות שלי בתהליך והוא גם סוג של מראה עבורי. הרשתות הן גם דרך לתקשר עם אנשים שעושים דברים שמעניינים אותי ברחבי העולם".
