דובל'ה גליקמן לוקח ללב
גליקמן יגלם בהצגה "אנגינה פקטוריס" החל מהשבוע הבא שר ביטחון ימני שזקוק להשתלת לב, אבל נתקל בבעיה כשהתורם האפשרי היחיד הוא פלסטיני. "זו סאטירה לשני הכיוונים", הוא אומר
שר הביטחון זקוק להשתלת לב. אלא שכמה חודשים לפני שנודע לו הדבר, הוא עצמו הוביל לחקיקת חוק, ולפיו לא יושתלו ביהודים איברים של מי שאינם יהודים, והלב היחיד בנמצא הוא של צעיר פלסטיני משכם. האם ייקח השר את הלב הטרי ויעבור על החוק? איך זה ישפיע על הקשר שלו עם בתו המתנחלת? האם לחלופין הוא יוותר על חייו ואיתם יחד על האופציה להתמודד על ראשות הממשלה?
הסיטואציה המופרכת הזאת עומדת במרכז המחזה הסאטירי "אנגינה פקטוריס" (תעוקת לב - מנ"ש), מאת מיכל אהרוני בבימוי ציון אשכנזי, שיעלה בצוותא ב־20 בינואר. את שר הביטחון דן יסעור יגלם דובל'ה גליקמן, ולצדו ישחקו זוהר שטראוס, שמעון מימרן, טלי בן יוסף ושרון פרידמן.
בישורת האחרונה של החזרות, ועל אף הניסיון רב־השנים, גליקמן עדיין נרגש מהעלייה לבמה בשבוע הבא. "אני חושב שזו הצגה נפלאה ואני מקווה שהקהל יאהב אותה כמוני", הוא אומר. "אחד הדברים הנפלאים של המקצוע שלנו הוא שיש סקרנות, יש תקוות ושאיפות, אבל לא יודעים מראש מה יהיה ולפעמים מופתעים. ההצגה שלנו מצחיקה ויש בה ניצוץ וקסם".
אל "אנגינה פקטוריס" הוא הגיע בעקבות פנייה של המחזאית, שחיה בחו"ל. כשקרא את המחזה הבין מיד שהוא רוצה לעשות אותו. "רציתי להשתתף בדבר הזה כי מצא חן בעיניי שהוא בלתי צפוי, ורציתי לחקור את זה תוך כדי עשייה ולראות מה יהיה. זו מהתלה פרועה ורצינית מאוד, כי אם זה לא רציני זה לא מצחיק".
גליקמן נזהר מהמונחים "שמאל" ו"ימין" בהתייחס למחזה, אך "אם צריך להיגרר בכוח לאמירות האלה, אז המחזה מגיע מהשמאל, אבל הסאטירה היא לשני הכיוונים. אין שם רשעות, ההצגה לא חד־ממדית ולא נראית כמו הצגה מטעם".
אל תצפו למצוא בהצגה דמות סטריאוטיפית של גנרל, כי גליקמן לא שאב השראה משום שר ביטחון בעבר או בהווה. "הוא בכלל לא אבטיפוס של שר ביטחון, זה בן אדם שנמצא במאבק בין הרצון לחיות לרצון לשמור על מקומו הפוליטי והקולות שהוא צריך לקבל. זה לא כמו מערכון בתוכנית סאטירית", הוא אומר.
חולם על המלך ליר
גליקמן (66) שיחק כמעט על כל במות התיאטרונים בארץ, אך שלא כמו רוב השחקנים בני דורו מעולם לא חיפש שייכות וקביעות בתיאטרון אחד. "המילה קבוע לא טובה ולא מתאימה לי. אני אוהב מאוד לעבוד, וזה מרכז את חיי במובן מסוים, אבל לפעמים יש גם הנאה מלא לעבוד ולנסוע קצת. קביעות במקום אחד וקבלת משכורת קבועה ופנסיה, אני לא יכול לחשוב על זה. זה מנוגד למהות החיים שלי".
"זהו זה" היתה סוג של התחייבות.
"'זהו זה' נמשכה המון שנים, והתענוג שם היה בלתי פוסק, אבל גם שם לא חתמתי אף פעם על קביעות, זה לא היה הסתדרותי. מדי פעם עולות לנו מחשבות לעשות משהו חד־פעמי, אולי איזה מופע במה. לא מזמן נפגשנו ודיברנו וזה נורא הלהיב באותו רגע, ואז כל אחד הלך ולא קרה כלום".
את שלל הדמויות הקומיות הנפלאות שגילם במשך השנים בטלוויזיה ובתיאטרון קשה לספור, אך עם זאת הוא גם מחובר מאוד לצד הדרמטי. "אולי הדבר שהכי אהבתי לעשות זה את התפקיד ב'שטיסל'. כשקראתי את התסריט אמרתי 'אני רוצה את זה ויהי מה, אני אעשה הכל ואלחם על בריקדות בשביל התפקיד'".
חלמת פעם לעשות תפקיד קלאסי בתיאטרון, כמו "המלך ליר" למשל?
"ליר זה באמת התפקיד שאני רוצה לעשות, במקרה נפלת על משהו שאני חושב עליו לאחרונה ואני רוצה מאוד. יש בליר משהו קומי, לא שזאת קומדיה, אבל יש משהו בעצב ובטרגיות שהוא עוד יותר מכמיר לב כשהוא עם נגיעות קומיות".
אמנות, לא פוליטיקה
בקיץ האחרון חתם גליקמן, לצד עשרות אמנים, על מכתב המתנגד לצעדיהם של שר החינוך נפתלי בנט ושרת התרבות מירי רגב נגד אמנים וגופי תרבות. "נעשים דברים איומים, מחרידים ומטומטמים בכל הקשור להשתקת אמנים. זה הופך להיות פוליטי כביכול, פתאום פרסים ציוניים וכל מיני שטויות כאלה שבאמת מזכירים משטרים אחרים. מי מינה אותם לשופטי תרבות או אמנות? זה צבירת פופוליזם ומאבק לקלפי. הבעיה הנוראית ביותר היא שזה מסית את הנושא מהערך התרבותי האמנותי של הדבר, זה פתאום מובל למקומות של מזרחי־אשכנזי, ערבי־יהודי, ציוני־לא ציוני. חיים גורי סירב לקבל את פרס היצירה הציונית עכשיו ואוי ואבוי אם לא היה מסרב, זה מזעזע".
מטריד אותך מה שקורה פה?
"זו הידרדרות שהולכת למקומות רעים, הנבואות הרעות מתחילות להתגשם. צעירים טובים נוסעים מכאן, ונהיות מדינות קטנות של ישראל במקומות אחרים. זה נורא שהופכים מקום לכזה שאומרים עליו 'פה נועדת לשרוד'. מה לשרוד? רוצים לחיות".
