לסלול את הדרך
15 שנה לקח לספרו של דיוויד אברסהוף "הנערה הדנית" להפוך מסיפור שוליים על אמנית טרנסג'נדרית מראשית המאה הקודמת לסרט עטור שבחים. לדבריו, "הסביבה כיום שונה, אבל זה עדיין לא עולם של קבלה מלאה"
לסופר דיוויד אברסהוף יש כל הסיבות להיות מאושר. הרומן הראשון שלו, "הנערה הדנית", שיצא לאור בשנת 2000, הפך השנה לסרט מדובר. אחרי תקופה מכובדת של הבשלה וכ־15 שנים של פיתוח, נמצא הבמאי ונמצאו השחקנים שהפכו את סיפורה של לילי אלבה, מראשונות הטרנסג'נדריות בעולם, לסרט.
נראה שההמתנה השתלמה. תחת ידיו הבוטחות של הבמאי זוכה האוסקר תום הופר ("עלובי החיים", "נאום המלך") והשחקנים אדי רדמיין ("התאוריה של הכל") ואליסיה ויקנדר ("אקס־מאכינה") מופץ "הנערה הדנית" בכל העולם כיום (מיום חמישי גם בישראל), ויוצריו מקווים לקטוף פרסים בגלובוס הזהב ואולי גם באוסקר הקרוב.
בשבוע שעבר הגיע אברסהוף לסינמטק תל אביב לפרימיירה לסרט, שהתקיימה באירוע גיוס כספים לפסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב. הוא חייכן וסבלני, מנסה לשכוח לרגע מכל השמות הגדולים שנכנסו לעולמו ולחזור לכוונת המספר הראשונה שלו: לילי אלבה. היא החלה את חייה כאיינר וגנר, צייר דני שחי בקופנהגן בתחילת המאה ה־20, ולימים הפכה לאחת מראשוני הטרנסג'נדרים בעולם. את התהליך עבר וגנר עם אשתו, הציירת גרדה וגנר, שלצד ייסורי הטרנספורמציה וכחלק מהם ציירה אותו לאורך התהליך כאישה.
"הכל התחיל לפני 20 שנה, כשקראתי על לילי לראשונה", הוא מספר. "הייתי בשוק כשחשבתי על האומץ של האישה הזאת. היא היתה טרנסג'נדרית לפני שהמילה הזאת היתה קיימת. היא היתה צריכה לעמוד מול מראה, להביט בעצמה ניבטת מתמונה כדי להבין מי היא. וכשהיא זיהתה מי היא, לא היה לאן לפנות: לא מדיה, לא מנטור, לא עזרה מהממסד הרפואי. אבל היא היתה נחושה להיות עצמה. נסחפתי לסיפור הזה ולאישה הזאת, שעשתה כל מה שהיא צריכה ויכולה כדי להפוך לאישה שהיא נועדה להיות. עכשיו אני יכול לראות כמה העולם השתנה מאז זמנה של לילי מצד אחד, וכמה עדיין יש לשנות מצד שני".
למה לקח כל כך הרבה זמן ליצור את הסרט הזה?
"קודם כל סרטים זה עסק קשוח. הסיפור הוצע להרבה אנשים שקראו את הספר. שחקנים הצטרפו ועזבו, במאים באו והלכו. מה שחשוב בתעשייה הזאת זה בעיקר טיימינג. לפני 15 שנה זה היה סרט שיותר קשה למפיק למכור — היו הרבה שאלות על אם יהיה קהל לסרט על אישה טרנסג'נדרית מהעבר. אבל עם חלוף הזמן יותר ויותר טרנסג'נדרים הופיעו במדיה דרך סרטים, טלוויזיה וספרים וסיפרו את הסיפורים שלהם. עם כל סיפור העולם הזה הלך והתרחב. הקבלה של הרעיון לגבי הסרט על לילי הלך והתפתח במקביל, הזמן של הסרט הגיע, והוא עכשיו".
אברסהוף מאמין שיצירת הסרט חיכתה להבשלת היחס לטרנסג'נדרים בחברה. "בשנים האחרונות הנושא זכה לתהודה. אני מאמין שהסיפור של קייטלין ג'אנר הוא משמעותי בסיפור הזה, הרבה אנשים באמריקה שמים לב אליה — בעיקר צעירים", הוא מסביר. "גם הסדרה 'טרנספרנט' פופולרית מאוד באמריקה. אז הסביבה כעת שונה משהיתה לפני 15 שנה, אבל זה עדיין לא עולם של קבלה מלאה. יש מקומות בארה"ב ובעולם שעדיין נאבקים בהם, יש הרבה נבערות, קנאות, שנאה ואלימות שטרנסג'נדרים עדיין חווים.
"לכן זה סרט על אומץ, אמונה עצמית והיכרות עם עצמך. מה שהופך את הסיפור של לילי לסיפור של אומץ הוא היעדר ההיכרות של הנושא סביבה, אפילו לה עדיין לא היה אוצר המילים לתאר את מה שעובר עליה. לא רק שהיא הלכה בדרך שלא הלכו בה, היא גם היתה צריכה לסלול את אותה דרך בעצמה. העובדה שהסרט מופץ בעולם על ידי אולפן הוליוודי כמו יוניברסל היא נהדרת. הסיפורים האלה מייצרים את האפשרות להתפתחות".
לדמיין אינטימיות
מה תפס אותך יותר מכל בסיפור של לילי אלבה ומאיזו זווית בחרת לספר אותו?
"שאלתי את עצמי כל מיני שאלות. מה זה אומר לקבל מישהו על כל מה שהוא? מה תעשה אם מישהו שאתה אוהב רוצה להשתנות? האם אהבה יכולה להכיל את זה? התשובה שלילי וגרדה סיפקו היתה אחת — לקבל אותו במלואו גם בתור מי שהוא וגם בתור מי שהוא רוצה להיות. אחד הדברים שהיו הכי חשובים לי היה עניין הציורים של לילי שגרדה ציירה. כשאתה מסתכל על הציורים האלה וחושב לרגע מה הם: זה גבר בדרך להפוך לאישה טרנסג'נדרית, שמדגמנת במשך שעות מול בת זוגה כדי שהיא תתבונן בה מקרוב. איזו מערכת יחסים יכולה להכיל אינטימיות כזו והאם גרדה תוכל להציג את לילי לעולם כמו שהיא רואה אותה? ניסיתי לספר את זה דרך העדשה של אהבה ונישואין. לא רק את הסיפור של לילי אלא גם של גרדה, שגם למצבה לא היו תקדימים לגבי מה עליה לעשות. אליסיה ויקנדר משחקת את זה היטב, וברוב הרגעים נדמה שהיא לא יודעת מה לחשוב ומה להגיד".
השתמשת בעבודתך באוטוביוגרפיה של לילי, "מגבר לאישה"?
"לילי אלבה התחילה לכתוב את 'מגבר לאישה' בשנה האחרונה של חייה. זה ספר חשוב למי שמתעניין, אבל הוא גם מתעתע: זה לא יומן, זו לא חלופת מכתבים וזו לא ביוגרפיה. אני כתבתי משהו דמיוני, סיפור אהבה עם הרבה מרחב פרטי ואינטימי שבו אתה יכול לסמוך רק על עצמך. אין תיעוד לגבי הדיאלוג בין הנשים. רוב הזמן הן היו יחד ולא החליפו מכתבים. חיפשתי את המרחב האינטימי הזה. אחד מהמקורות הטובים ביותר בשבילי היה אותם ציורים, לחשוב על האינטימיות כשגרדה מביטה בלילי שעות כדי לדעת מי היא ואיך להציג אותה. אפשר למצוא את הציורים אונליין או באוספים פרטיים באירופה. בקופנגהגן בדנמרק מוצגת עכשיו התערוכה הגדולה ביותר של ציוריה".
סיפור שחיכה שנים
"כשהתחלתי לכתוב את הספר כל מה שעניין אותי זה שהוא יפורסם, זה גם לא היה בטוח", מספר אברסהוף. "זה היה הספר הראשון שלי, וכשהוא הוצע כאופציה לסרט לא הייתי בטוח שהוא יצלח את תהליך הפיתוח. יש הרבה סרטים שלא צולחים את השלב הזה. כשתום הופר קרא את התסריט והיה מעוניין והמפיקים סיפרו לי שהוא רוצה את אדי רדמיין (הרבה לפני 'התאוריה על הכל'), הרגשתי שאנחנו מתקרבים לשם. ראיתי את כל הסרטים של אדי, והוא הצטייר בעיניי כשחקן רגיש מאוד. לתום יש דרך נהדרת לספר סיפורים תקופתיים ולהפוך אותם לרלבנטיים, לכן חשבתי שהוא הבמאי הנכון לספר את הסיפור".
לילי בציור של גרטה אלבה מ־1928. מצב ללא תקדיםציור: גרטה אלבה
כמה השפעה היתה לך על הסרט?
"אני מרגיש שכשהוליווד רוכשת מסופר ספר לעיבוד לקולנוע הוא צריך לזכור שזה מדיום אחר. במאי, שחקן ותסריטאי חייבים שיהיה להם מרחב כדי למצוא את הסיפור שלהם. העיבודים הכי טובים משתמשים בספר, אך מוצאים רעיונות משלהם לספר את הסיפור. ידעתי את זה ואמרתי לעצמי שאני סומך על אנשי הקולנוע האלה, הם מצוינים. במשך השנים דיברתי עם המפיק לגבי ההתקדמות של הסרט, אבל לא היה לי תפקיד ביצירתו".
היתה לא מעט ביקורת על כך שהשחקן שנבחר לשחק את לילי אינו טרנסג'נדר בעצמו.
"אני יכול להבין את הרצון שטרנסג'נדר יגלם את התפקיד, אבל משחק הוא משחק. המטרה היא לשחק מישהו אחר, להשתמש בכישרון שלך לגלם דמות ושיאמינו לך. כשאדי הגיע וחשבתי על הטיעון הזה, חשבתי על הסרט 'מילק' ועל הארווי מילק. בהתחלה גם שם שאלו למה לתת לשחקן סטרייט את התפקיד, אבל כשאנשים ראו את שון פן משחק את הדמות, הם הבינו מי זה הארווי מילק. פן גילם אותו מצוין. אני מקווה שאדי בתור לילי יספק את אותה תשובה".
מה אתה חושב על התוצאה?
"אני חושב שזו עובדה מדהימה שהסרט הזה נעשה עם השחקנים האלה ועם הבמאי הזה ותחת יוניברסל. זה סיפור שחיכה
שנים לרגע הזה, אז אני בעיקר שמח. אתה רואה את הסרט ורואה את מה שהזוג הזה חווה. אני גם אוהב את השפה הוויזואלית שלו. תום הופר הוא אמן, ואתה רואה דרכו איך הוא מספר את הסיפור ויוצר דברים, כמה חשובים לו יופי ואמנות. אני שמח שזה סרט בעל אוריינטציה אמנותית. אני אוהב את התסריט וזה לא סיפור שקל לדחוס לשעתיים, ראיתי את הסרט הרבה פעמים ואני תמיד מתרגש. חלק מזה כרוך בלראות אנשים שיושבים סביבי מתרגשים מסיפורה של לילי אלבה. הפרימיירה העולמית של הסרט היתה בוונציה, ועצרתי בדרך לשם בדרזדן במקום שהיא קבורה בו. עד היום עשרה אנשים בממוצע נהגו לבוא לבקר את הקבר שלה מדי שבוע. אני בטוח שעכשיו יגיעו יותר, לסרט יש כוח".
שמת את דנמרק בחזרה על המפה.
"לדעתי דנמרק מעולם לא עזבה את המפה. חששתי ממה שהדנים יחשבו על סופר אמריקאי שכותב ספר על דמות מההיסטוריה שלהם, אבל הם דווקא היו חמים אליי. הסיפור של לילי גדול מכל לאום. נסעתי לקופנהגן לכתוב ספר, ותראה לאן הגענו".
