שיעור במדעי השחרור

לא כולם יודעים מי היו הסופרג'יסטיות. לשם כך נחלצת הבמאית הבריטית שרה גברון לעזרה, ומביאה בסרטה "סופרג'יסטיות" את סיפורה של התנועה לשוויון זכויות לנשים שצמחה בתחילת המאה ה־20 בכמה מוקדים בעולם. התנועה הביאה למהפכה שהצליחה לשנות סדרי עולם - ובכל זאת, לא כולם יודעים על הסופרג'יסטיות, הנשים שעמדו בראשה.

הסרט מתרחש בלונדון של 1912 ומספר את סיפורה של מוד ווטס (קארי מאליגן, "גטסבי הגדול"), צעירה העובדת ככובסת במכבסה 12 שעות ביממה מאז ילדותה. ווטס הצעירה נקלעת במקרה להפגנה של סופרג'יסטיות וחייה משתנים לתמיד. בתוך זמן קצר היא מאבדת את משפחתה והופכת לכוח במאבק הנשי לשוויון בלונדון.

הסרט מתמקד בשני רבדים, וזה בהחלט נזקף לזכותו. באחד הוא שיעור היסטוריה מרתק על חבורת נשים שחיה לפני 100 שנה את אותן דילמות מוכרות מכל מאבק לעצמאות, ובאותה עת הוא מציג רובד ובו דרמה אנושית על המחיר שאותו היחיד צריך לשלם בצאתו לאותו מאבק.

קארי מאליגן בתפקיד מוד ווטס

"סופרג'יסטיות" מרבה להתעסק בלגיטימיות של הפיכת המאבק לאלים ברגע שזה הדיאלקטי, היינו זה המבוסס על דיאלוג, אינו נושא פרי. אמלין פנקהרסט (מריל סטריפ בהופעה קצרצרה), מנהיגת התנועה באנגליה, האמינה בצורך במאבק אלים המביא עמו קורבנות ויכול למקם את התנועה בלב החזית התודעתית. השימוש בכוח אכן מצליח לייצר את ההסלמה המתבקשת והפומביות, המרכיבים שבסופו של דבר גרמו לשני הצדדים להנמיך את הלהבות ולהתפשר. כך מתקדם התהליך, באופן כל כך מוכר שזה כואב.

הסרט לא נותן תשובה ברורה לשאלה מה הופך מהפכן למהפכן. מוד הופכת לכזו בשרירותיות מסוימת וב"עזרת" עברה הקשה, הכולל ניצול תעסוקתי ומיני. אבל מה הופך אותה, בניגוד לעשרות אלפי הנערות הכובסות האחרות במדינה, לכוח מוביל בארגון מיליטנטי המניח פצצות ברחבי העיר? השאלה הזו כנראה תישאר מעומעמת, גם בעולם האמיתי שמחוץ לסרט.

ברנדן גליסון (פרופ' מודי מסרטי הארי פוטר) מגלם את המפקח סטיד, האחראי על המלחמה בסופרג'יסטיות, ומספק לסרט את רגעיו הטובים ביותר. הוא אמפתי ומאיים בעת ובעונה אחת, ומציג מבט מפוקח על המאבק - מה שמאפשר לדמותה של מוד להיפתח ולהתפתח.

התסריטאית אבי מורגן, שכתבה גם את "בושה" של סטיב מקווין, יצרה הפעם תסריט יפה אך לא מושלם. הצילום מצדו הפריע לדרמה לפרקים, שכן לצד שחזורים תקופתיים מרשימים למדי של רחובות לונדון, תלבושות התקופה והרכבים, תנועות המצלמה הלא רכות והעריכה שניסתה לשוות לסרט תחושה "אמיתית" הוציאו קצת את הדרמה ממפרשי הסרט. הסצנה המרגשת בסרט היא דווקא תיעוד אותנטי מהתקופה שמגיעה בסופו, שמזכיר שהאירועים הם בהשראת סיפורים אמיתיים ושהנשים הללו הן גיבורות המאבק הארוך לשוויון בין המינים. זה לא טריוויאלי, בהתחשב בכך שבשוויץ נשים קיבלו את זכות ההצבעה רק ב־1971 ואילו בסעודיה רק השנה.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. אחד מרגעי השיא של המאבק הסופרג'יסטי בלונדון התרחש בדרבי של אקסום ב־1913. הוא זמין ביוטיוב

2. מעניין לראות בסרט את ראשית השימוש במצלמה כעזר מודיעיני בידי המשטרה

3. לונדון של 1912 נראית מודרנית למדי רגע לפני פרוץ מלחמת העולם