המירוץ לביצית

מאיה ניצן (24) ואלה ניקוליבסקי (26) הן סטודנטיות לבימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים, רגע לפני סיום הלימודים. תיאורטית, הן היו אמורות לצאת אל העולם ולהתחיל לפלס את דרכן המקצועית במאמצים קשים ובסבלנות אדירה. בפועל, הן קיבלו טלפון מפתיע שהזמין אותן לביים הצגה בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, ובעצם העניק להן הזדמנות גדולה לפריצה.

ניצן היא בתו של עמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, וניקוליבסקי היא בתה של הבמאית, מחזאית ותסריטאית חגית רכבי־ניקוליבסקי. אבל לא הייחוס והקשרים של ההורים הם שהוליכו אותן לצוותא. "להצגה היתה במאית אחרת שנאלצה לעזוב, וחיפשו מישהו שיוכל לקפוץ בהתראה קצרה", מספרת ניצן. "יונתן רון, שמביים הצגה אחרת בפסטיבל ומכיר אותי מהסמינר, המליץ עליי לרותם קינן, המנהל האמנותי. דיברתי עם אלה, וכך זה התגלגל".

פסטיבל תיאטרון קצר ייפתח הערב ויימשך עד שבת. הוא כולל שני מקצרונים — מרתונים של חמישה מחזות קצרים וקצרצרים, בהשתתפות יוצרים ושחקנים כגון ליאור אשכנזי, דביר בנדק, אלמה דישי, ארנון צודק, פיני טבגר ואחרים. ההצגה שמביימות ניצן וניקוליבסקי היא "הביצית הטובה שלי", בהשתתפות עדי גילת וארז כהנא. זהו מחזה אוטוביוגרפי של לימור גינזבורג על תמר, בת 40 פלוס, שנמצאת במירוץ נגד הזמן (והביורוקרטיה, וחשבון הבנק) למציאת ביצית תקינה וגבר סביר שיחבור אליה.

מאיה ניצ (מימין) ואלה ניקוליבסקי. "נשים בתחום שלנו הרבה פעמים מוותרות על ילד" צילום: אוראל כהן

איך התחברתן לנושא כזה, בגילכן הצעיר?

ניקוליבסקי: "אני חושבת שכל אשה יכולה להתחבר לזה. ברור לי שאנחנו לא מבינות עד הסוף מה היא עוברת, אבל כנשים שרוצות קריירה ברור לנו שאפשר להגיע לגיל 40 בלי ילדים בקלות, כי יש כל כך הרבה דברים להספיק, ואנחנו סקרניות ורוצות לעשות ולראות, אז אלה בהחלט שאלות שעולות, ובאמת נשים בתחום שלנו הרבה פעמים נשארות מאחור או מוותרות. החיבור שלנו לחומר היה גם בזכות לימור המקסימה ששיתפה אותנו בפתיחות בכל התהליך".

ניצן: "אני עצמי תוצר של הפריה, ילדת מבחנה. עוד לפני שאלה הצטרפה ישבתי עם לימור והיתה לי מחשבה אחרת על המחזה, אבל השיחה איתה כל כך נגעה בי וכל הזמן אמא שלי הדהדה לי בראש, התהליכים שהיא עברה בשביל להביא אותי לעולם. לא מאוד התעסקתי בזה עד כה. יום אחד ישבתי לקרוא את המחזה עם אמא שלי, גם כדי שהיא תסביר לי את הטרמינולוגיה הרפואית שלא ממש הבנתי, והרגשתי פתאום גם את החיבור האישי שלי".

הן הגיעו לבימוי למרות הסתייגויות ההורים העוסקים בתחום ושקעו לבימוי משותף על אף האזהרות על הקושי הכרוך בתהליך כזה. "הפחידו אותנו שזה קשה, מבלבל את השחקנים, אבל הם קיבלו אותנו ואת הטריות שלנו באהבה", אומרת ניקוליבסקי. "אמרו שזה מצב של שני אגואים מתנגשים, אבל האמת היא שהעבודה המשותפת כיפית מאוד. וזו עבודה ראשונה מחוץ לסמינר, הזדמנות מרגשת, והצוות נותן תחושה שהוא סומך עלינו".