• תפריט
מוסף באזז נובמבר 2015
גג עמוד באזז נובמבר 2015

דיוקן האמן כמציצן צעיר

אדי פיק, הכוכב הלוהט של סצנת האמנות הבריטית, חורך את קו התפר שבין ארוטיות לפורנוגרפיה ובין אמנות לחיים. והכל התחיל בבצלאל

דנה גילרמן, לונדון 08:2118.11.15

מי שיחפש באינטרנט חומר על אדי פיק (Peake), כוכב האמנות החדש בסצנה הלונדונית, עלול לחשוב שטעה והגיע לאתר פורנו. את פני הגולשים מקבל איבר מין גברי ענקי וזקור, יד אחת אוחזת בבסיסו והשנייה מונחת מתחתיו, מציגה אותו לראווה. על הפריים יש פילטר ורדרד, שמשווה לו מראה ארוטי וסליזי כאחד. הניסיון לשוטט עם העכבר על פני הדימוי — העור, שיער הערווה הג'ינג'י, הפאלוס הענקי — כדי למצוא לינק שיוביל ליותר אינפורמציה, לא מוביל לדבר. "אני אוהב שבניסיון למצוא לינק הצופה כאילו מאונן על הזין הגדול הזה וזוכה לחוויה כמעט חושית", אומר פיק בשיחה ב"מרכז ברביקן", אחד מחללי התצוגה החשובים בלונדון, שבו מוצגת תערוכתו "The Forever Loop".

 

פיק (34) גדל במשפחה של אמנים. אמו, פילידה בארלו, מציגה בסניף הלונדוני של האוזר אנד ווירת', הגלריה החשובה ביותר בעיר כיום; אביו, פביאן פיק, הוא אמן ומשורר; אחיו התאום הוא אמן, וכך גם שתי אחיות נוספות. הוא בוגר תואר ראשון בסלֵייד, אחד מבתי הספר הנחשבים לאמנות (במהלך לימודיו שם פיק שהה חצי שנה בבצלאל, במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים), ותואר שני ברויאל אקדמי. בשנים האחרונות הציג במוזיאונים חשובים ברחבי העולם, כולל בטֵייט וברויאל אקדמי, והוא נמנה עם אמני White Cube, אחת הגלריות החשובות בלונדון.

 

בניגוד לבייבי־פייס שלו ולביישנות המקסימה, העבודות שלו — בעיקר המיצגים — עוסקות באופן מוחצן, נועז ופרובוקטיבי בנושאים כגון תשוקה, מבט ומיניות. לעתים הוא נוטל בהן חלק ולעתים, כמו בתערוכתו הנוכחית, הוא מכשיר לכך קבוצה של רקדנים. בתערוכה החדשה, שמעוררת עניין רב ותימשך עד 10 בנובמבר, מוצגים פסלים מחומרים שונים, עבודות טקסט, עבודות וידיאו שמוקרנות על גבי חמישה מסכים ומיצג שאורכו כחצי שעה, המועלה במשך 11 שעות ביום על ידי רקדנים ורקדניות עירומים שנועלים נעליים לבנות: לפעמים אלו רקדן ורקדנית, לפעמים שתי רקדניות לצד רקדנית שעוטה בגד שקוף לגמרי ומחליקה על סקטים הלוך ושוב; הרקדנים מתנועעים ונוגעים זה בזו בתנועות ארוטיות. בחלק מהזמן יש סינכרוניזציה בין הריקוד לבין עבודות הווידיאו, שכוללות תיעוד ממיצגים קודמים של האמן והופעות סאונד.

 

אדי פיק. "היו גם אנשים שהגיעו אל הגלריה מהסיבות הלא־נכונות" אדי פיק. "היו גם אנשים שהגיעו אל הגלריה מהסיבות הלא־נכונות" צילום: גטי אימג'ס

 

זמן קצר לאחר תחילת התערוכה התברר שחלק מהצופים הגברים נועצים ברקדנים מבטים מטרידים. אני מנסה לברר עם פיק מהו הגבול בין מבט קביל למבט מטריד. "זה גבול דק וקשה מאוד להבחין בו — בעיקר מפני שזו השאלה העיקרית שהעבודה מעלה בכל מקרה", הוא אומר. "התערוכה שואלת מהי הדרך הנכונה להסתכל על משהו, והבהרתי את זה בצורה ברורה בכך שהמופיעים הם עירומים והצופים לבושים. אבל השאלה הזו היתה עולה גם אם המופיעים לא היו עירומים; זה חלק מהותי בעבודה — שאלת הגבול בין מבט ביקורתי לבין מבט פורנוגרפי, ושיבוש הקטגוריות של תשוקה ומיניות. במקרה הזה התברר שיש אנשים שמגיעים מהסיבות הלא־נכונות".

 

פיק עצמו מנסה לטעון, אולי בהיתממות, שצופים כאלה הפתיעו אותו. "ברגע שאתה נכנס לגלריה לאמנות — חוויה מאוד לא טבעית ונורמלית — אתה לוחץ על כפתור המבט הביקורתי והמודע, וחושב על כל מה שאתה מסתכל עליו. זו המשמעות של קונטקסט.

 

"אותו דבר קורה כשאת מסתכלת על הדימוי באתר שלי: את חושבת שהוא פורנוגרפי בגלל העירום וחיתוך הפריים, ואני חושב שברגע שהוא מוצג באתר של אמן הוא מתרחק מדברים שהם לא־אמנות. הוא כבר לא יכול להיות פורנוגרפי".

 

צמד רקדנים במיצג של אדי פיק צמד רקדנים במיצג של אדי פיק צילום: גטי אימג'ס

 

אז זו רק שאלה של קונטקסט? יש בזה משהו קל מדי.

"תמונה שמציגה עירום מיני היא תמיד פורנוגרפיה? אני טוען שלא. האסתטיקה של פורנוגרפיה היא הרבה יותר בסגנון 'עשה זאת בעצמך', דימוי שנראה 'הום־מֵייד'; אצלי הצבעים הם לא טבעיים, יש פילטר ורוד, רואים שיער ערווה, אין ניסיון להראות שלמות.

 

"יש גם משהו בעובדה שזה דימוי יחיד. הגענו לרגע של רוויה מדימויים, לא רק מיניים אלא בכלל; עכשיו, יותר מתמיד, קשה לייצר עניין בדימוי יחיד, וליצור דימוי שיש לו כוח כאוטונומי. הדימוי הזה, היחיד, נמצא באתר כבר עשר שנים; זה כמו אנטי־אתר. אני חושב על זה כעבודת אמנות, ולא כעל אתר עם עבודת אמנות".

 

"The Forever Loop" כוללת ריבוי של מדיומים ועבודות שנוצרו מחומרים שונים ובתהליכים שונים. בחלק מהפסלים פיק משלב בין חומרים תעשייתיים מתקדמים לבין חומרים אישיים, אוטוביוגרפיים: למשל, דמות שנמצאת במרכז החלל עשויה פלסטיק שקוף, ובמקום ראש יש לה קופסה שבה פיק קבר "יומן שכתבתי בנעוריי, אוכל, וסכינים שאיתם חתכתי את עצמי כשהייתי יותר צעיר, בתקופות קשות בחיי". עירוב המדיומים הוא מוטיב אופייני לעבודתו: "אני משתמש בהרבה חומרים ובהרבה סוגי מדיה, וכולם מפריעים אחד לשני", הוא אומר. "אני מקווה שזה הופך את התערוכה למעט מבלבלת וקשה לקריאה, אבל לא פחות מזה מהנה".

 

הרקדנים של פיק בפעולה. "עירום הוא שאלה של קונטקסט" הרקדנים של פיק בפעולה. "עירום הוא שאלה של קונטקסט" צילום: גטי אימג'ס

 

 צילום: גטי אימג'ס

 

 צילום: Justin Piperger

 

עם שפע החומרים הללו, והריבוי של וידיאו ופיסול, קשה להאמין שבתחילת דרכו האמנותית פיק היה צייר. השינוי הגיע ב־2005, כשלמד סמסטר בבצלאל. "כשהציגו את אפשרויות הנסיעה — פריז, ניו יורק, מקומות שידעתי שאהיה בהם — חשבתי, 'מתי תהיה לי הזדמנות לבקר בירושלים? אין לי שום סיבה לבקר שם, אני לא יהודי, לא נוצרי, לא מוסלמי'. היתה בי סקרנות להיות במקום זר, וזה באמת היה זר בעבורי. אחר לגמרי מכל מה שחוויתי.

 

"גם הלימודים בבצלאל שונים מאוד מאלו שהכרתי: בסלֵייד נותנים לך סטודיו ואומרים 'תעבוד'. בבצלאל אתה יושב בשיעורים ולומד ממורים שמאוד השפיעו עליי, כמו עדו בר־אל, אדם רבינוביץ ובעיקר מירי סגל. אני זוכר שבשיעור הראשון היא אמרה: 'אם אתם רוצים לצייר, הקורס הזה לא בשבילכם'. כל הקורס עסק במציאת דרכים לבטא רעיונות במדיה ובחומרים שהרגישו ממש הרפתקניים עבורי.

 

"זו היתה הפעם הראשונה שנטשתי לגמרי את הציור. כשהתחלתי בסלֵייד ידעתי שאני רוצה להיות צייר — אפילו לא אמן, אלא צייר. בתוך זמן קצר הפכתי להיות מתוסכל מגבולות המדיום, אבל עד שנסעתי לישראל לא עזבתי את הציור. בירושלים גם קיימתי את המיצג הראשון שלי, בלי קהל: הלכתי לבד לחומת ההפרדה".

 

עבודות קודמות של פיק. "השהות בירושלים הכניסה לעבודות שלי ממד פוליטי" עבודות קודמות של פיק. "השהות בירושלים הכניסה לעבודות שלי ממד פוליטי" צילום: Jon Lowe

 

 צילום: Prudence Cuming Associates Ltd

 

 צילום: Prudence Cuming Associates Ltd

 

מה בדקת במעשה הזה?

"לא ממש יודע. הרגשתי שאני עושה משהו שלא ברור לי למה, אבל הייתי מאוד מודע לזה שאני מבצע פעולה אמנותית. עשיתי אז הרבה דברים בלי לדעת בדיוק לאן זה לוקח, אבל היה חשוב לי לנסות".

 

ובאיזה אופן המקום הספציפי השפיע על עבודתך?

"בירושלים יש כל כך הרבה מתח רק מללכת ברחוב. אף פעם לא חייתי במקום שבו יש לאנשים אקדח ברחוב, וחיילים עוצרים אותך לפני כל מקום, וזה בשבילי יצר משמעות למושג קיום. המתח שנוכח בעיר בכל דבר יוצק תחושה של חשיבות בכל מה שאנשים עושים: שום דבר לא קורה במקרה, וזה קיבל ביטוי באופן שבו אמנים ניגשו לעבודתם. להכל היה סאב־טקסט פוליטי וזה היה לי קצת מוזר כאמן, לעשות עבודה שיש בה מסר דידקטי שאתה רוצה להעביר, זה בדיוק ההפך מהאופן שבו פעלתי כאמן אך כשהייתי בישראל זה חלחל לעבודתי קצת יותר. עכשיו אני חושב שיש פוליטיקה בעבודתי, בהחלט לא דידקטית או ברורה אך לפני שהייתי בירושלים זה לא היה קיים בכלל.

"גם האופן שבו האמנים הישראלים טיפלו בחומרים היה שונה. אני זוכר את התערוכה של סיגלית לנדאו 'הפתרון האינסופי': זה נראה כאילו לכל חומר יש משמעות. השימוש בחומרים כמעט אף פעם לא היה שאלה פורמלית אלא תמיד משמעות סמיוטית בסיסית".

 

כשחזר ללונדון, פיק התמקד במיצגים
: בהתחלה בחללים קטנים ואלטרנטיביים ובהמשך גם במקומות בעלי שם. ב־2011–2012 כבר הופיע בכל העולם וגלריות התחילו להתעניין. "היה לי מזל שהייתי במצב שיכולתי לבחור ובחרתי בווייט קיוב", הוא אומר, אבל מודה שלגלריה "יש סטיגמה לא־בהכרח־חיובית בקרב בני הדור שלי".

 

כמו מה?

"זו גלריה שמזוהה עם דור האמנים הבריטים הצעירים משנות התשעים — דמיאן הירסט, כריס אופילי, טרייסי אמין ואחרים. הדור שלי לא בהכרח מחבב את הדור הזה. זה נורמלי, כל דור רוצה לעשות משהו אחר מזה שקדם לו. בכל אופן, בחרתי לעבוד עם ווייט קיוב כי הם מאוד מאורגנים. אני עושה המון עבודות וצריך גלריה שתעזור לי לנהל את כל זה, והם עושים עבודה מצוינת".

 

פיק מוכר יפה ומתפרנס מאמנות בשנים האחרונות. בניגוד ללא מעט אמנים אין לו צורך להתפרנס מהוראה, וגם אם היה צריך, לא היה בוחר בזה. "שני ההורים שלי מלמדים בבתי ספר לאמנות 40 שנה, ואני חושב שגדלתי עם הפרסומת הטובה ביותר של 'לא לסמוך על זה כקריירה שלך'. חוץ מזה, מי רוצה לעשות את מה שהוריו עשו?".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x