לאובססיבים בלבד
אלבום ההופעה מביא את הקלישאה שהיא תיסלם לשיא. זה שיש שם גם תזמורת סימפונית לא ממש עוזר
מהרגע הראשון שלה בתחילת האייטיז היתה להקת תיסלם תרגיל בבניית קלישאה. הבמה הגדולה, האיפור, הברז על המצח, הבחורה העירומה על עטיפת התקליט - הכל נבנה לפי הדגם האמריקאי. החיקוי תפס בגלל החידוש והרעננות שהיתה בו, אבל 35 שנים ואינספור איחודים אחר כך יש הרגשת מיצוי מובנת.
"תיסלם והסימפונית" חושפת להקה שממשיכה לחיות בקלישאה. תזמורת סימפונית זה יעני מוצרט כזה, לא? אז קבלו את חברי הלהקה על העטיפה מחופשים לבני אצולה מהרנסנס, כולל פאות נוכריות וגרביונים. ההומור העייף הזה הוא רק ההקדמה לצלילים. השירים של תיסלם לא נכתבו ולא נועדו לתזמורת של 75 נגנים, וזו כנראה הסיבה שהעיבודים הסימפוניים של אילן מוכיח והלהקה מצליחים להישמע בו בעת מקצועיים מאוד והמוניים למדי. כמעט כל מעבר בין בית לפזמון הופך לאורגיית כלי מיתר, ולפעמים המאזין התמים נענש בסולו תופים לא ברור.
דני בסן, יזהר אשדות, יאיר ניצני, יושי שדה, צוף פילוסוף וסמי אבזרדל נשמעים היטב, מפרגנים זה לזה בחלוקה די שוויונית של שירה וניכר שהם רוצים מאוד לספק את הקהל. 4,000 האנשים שבאו לראות את תיסלם באמפי ראשון לציון במאי האחרון, בהופעה שהוקלטה לאלבום הזה, ללא ספק קיבלו את שלהם, אבל לא כל מופע, אפילו שהוא בומבסטי ועם תזמורת, זקוק להנצחה. בייחוד שבקטלוג של תיסלם כבר יש אלבום הופעה כפול ודי מוצלח, "אור של כוכבים". לדיסק הנוכחי יש הצדקה רק אם אתם מעריצים אובססיבים.
רגעים שנזכור ביום שאחרי:
1. הביצוע היפה בהדרן ל"ככלות הקול והתמונה"2. הקהל המסור ששר בדבקות ובהתלהבות
3. למרות העיבודים העמוסים, שום שיר לא נגרר מעבר לחמש דקות וחצי, וטוב שכך
מימין: עטיפת "תיסלם והסימפונית" והלהקה בהופעה. אורגיית כלי מיתר
