מקובאני באהבה
איך גורמים לאמריקאים להבין את אימת המלחמה בסוריה? במזוודות שנשא עמו ובקונטיינר הביא האמן האוסטרי מרטין רות' לאמריקה הריסות ושברי בניינים מזירת הקרבות, והציב אותם בלב מנהטן
באמצע יולי האחרון, כחודש לאחר שהאזור נכתש בלחימה בין אנשי דאעש לבין כוחות הצבא הסורי, הגיע האמן האוסטרי־ניו־יורקי מרטין רות' לביקור בגבול בין טורקיה לסוריה, לא רחוק מהעיר קובאני. "בשלב הזה הקרבות כבר עברו למקום אחר, לא יכולתי לראות את הלחימה עצמה מהמקום שבו סיירתי", הוא מספר בראיון ל"כלכליסט", "אבל שמעתי סירנות של אמבולנסים, וראיתי אותם עוברים ללא הרף מהשטח הסורי לצד הטורקי. מהכפרים סביב קובאני היתמר עשן, וחלק גדול משעות היממה הצליל היחיד שנשמע היה זה של מל"ט בלתי נראה שריחף בשמים".
רות' לא חזר לארצות הברית בידיים ריקות, וגם לא עם וויסקי מהדיוטי פרי - את המזוודות שהביא עמו הוא מילא באבנים ובשברי בניינים הרוסים מהאזור, מזכרת שהפכה לתחילתה של התערוכה האחרונה שלו, שמוצגת כעת בגלריה לואי ב' ג'יימס שבלואר איסט סייד במנהטן.
תחת השם "ללא כותרת (הריסות)", התערוכה מנסה להביא את המציאות האבסורדית והנוראה של המלחמה בסוריה לתוך חייהם המוגנים של חובבי האמנות האמריקאים, ולהפוך אותה לדבר מה מוחשי וקרוב יותר. אין בה צילומי קרבות מדממים, פורטרטים קורעי לב של קורבנות מלחמה או שום תיעוד אמנותי ישיר מהסוג המקובל.
מקובאני באהבה
במקום זאת, המבקרים שנכנסים לגלריה מוצאים את עצמם בתוך ערימות של חצץ ושברי מבנים הרוסים (אלו שרות' הביא עמו לצד משלוחים נוספים שהובאו במכולה), חולקים את האוויר עם משהו שנראה במבט ראשון לא קשור, אבל איכשהו מרגיש מאוד נכון - קבוצה של תוכים מעופפים, ירוקים־צהובים, שהובאו לשם ממקלט לחיות מחמד נטושות ושוחררו בחלל הגלריה.
"רציתי להוסיף משהו שיהיה הניגוד המוחלט לאבני ההריסות", מספר רות', "משהו שקרוב אלינו, שאכפת לנו ממנו. תוכי הוא חיה שהרבה אנשים גידלו בשלב כלשהו בחייהם. חשבתי שיהיה הולם, בשעה שהרצפה מכוסה בשאריות המתות של שדה הקרב, למלא את החלל שקרוב לתקרה בציפורים צבעוניות וקולניות.
"אנשים יוצאים לתערוכה ובדרך כלל מצפים למצוא שם משהו שיבדר או יענג אותם, אבל אני רוצה שהם ייצאו מהגלריה כשרגליהם מכוסות באבק ובלכלוך של הסכסוך והכאוס המזרח־תיכוניים".
הצפרדעים הן אנחנו
את הרעיון, מספר רות', הוא הגה לאחר צפייה ממושכת מדי בשידורי חדשות מהלחימה בסוריה. "הממשלה האמריקאית מעורבת במה שקורה בסוריה כבר שנים ארוכות. היא מממנת ומחמשת חלק מהגורמים הלוחמים, אבל האזרחים שלה מנותקים לחלוטין מהמתרחש", הוא מספר. "בשלב כלשהו הבנתי שאנחנו הופכים אדישים לתמונות של מלחמה והרס. אנחנו מביטים על ערים שהפכו לערימות ענקיות של הריסות, כמו חומס או עזה, ואחרי שהן נעלמות מהמסך אנחנו מאמינים שהן שוקמו והחיים של תושביהן חזרו למסלולם - אף שברוב המקרים זה לא המצב".
התוכים המעופפים אינם בעלי החיים היחידים בתערוכה: בקומת המרתף האפלה הציב רות' שלולית מים ובוץ שבה שוחררה להקת צפרדעים. "לא יכולתי להתעלם מכל המקרים הטראגיים של פליטים סורים שטבעו כאשר ניסו לחצות את הים ולהגיע לחופי יוון או איטליה", הוא אומר. "רציתי לשלב בתערוכה גוף מים, מקום אפל של התפרקות.
"אל הצפרדעים הגעתי כאשר נתקלתי בביטוי 'צפרדע בסיר מים', המטפורה המוכרת למצב שבו מבשלים אותנו לאט ואנו לא מבחינים בסכנה עד שנהיה כבר מאוחר מדי. הצפרדעים האלו הן אנחנו - הבאתי אותן מצ'יינה טאון, שם הן יועדו לשמש כמאכל. החדר למטה חשוך ולוקח זמן להתרגל לתנאי התאורה ולהבחין בצפרדעים, מה שאמור לתת לאנשים את התחושה שהם מתבוננים בעצמם, מתמודדים עם מי שהם באמת".
מתוך התערוכה. רות': "אני רוצה שאנשים ייצאו מהגלריה כשרגליהם מכוסות באבק ובלכלוך של הסכסוך והכאוס המזרח־תיכוניים"
סאונד שנתקע במוח
אלמנט נוסף שמקבל את פני הבאים לתערוכה הוא הסאונד - מעין זמזום מתמשך שנשמע כמו רעם עמום ומרוחק. הצליל, אומר רות', הוא חיקוי של צליל המל"ט הבלתי נראה שליווה אותו בימיו על הגבעות שליד קובאני. "זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את הצליל הזה, והוא ממש נתקע לי במוח.
"הרעיון המקורי היה לשלב את הדימוי של זבוב על הקיר וכך ליצור איזשהו חיבור בין הקומה הראשונה לשנייה, כי הזבוב הוא הטרף של הצפרדעים", הוא מסביר. "כאשר הקלטנו צליל של זבוב הוא הזכיר לי מאוד את הרעש של המל"ט, שהוא בעצמו מין זבוב מכני. עיבדתי אותו כך שהתוצאה הסופית תהיה משהו אבסטרקטי שחוזר על עצמו שוב ושוב, כמו מנטרה".
