ככה זה בחיים

קריקטוריסטית, קומיקאית או כדורגלנית - אלה שלושת הדברים שסופרת הילדים הבריטית ונדי מדור (40) חלמה להיות כשתגדל. "אמרתי למורה שלי למדעים, בשיא הרצינות, שכשאגדל אני רוצה ללמוד כדורגל באוקספורד", היא מספרת. על חלום הכדורגל היא ויתרה אבל לאוקספורד היא הגיעה בסוף, שם למדה ספרות אנגלית. היא סיימה דוקטורט ולימדה ספרות במשך עשור, עד שהחליטה לעשות הפסקה ולכתוב לילדים. מאז היא אינה מפסיקה. "לא ציפיתי לכאלו עוצמות, וזה נהדר", היא אומרת בראיון ל"כלכליסט".

איור מתוך הספראיור: מינה מיי

סדרת הספרים שכתבה, "ונדי בירד", המיועדת לבני 9–6, זוכה להצלחה מסחררת בעולם, ותורגמה כבר ל־14 שפות. בימים אלה רואה אור בעברית הספר הראשון, "ונדי בירד היא תחת של קרוקודיל", בהוצאת א־נו־ני־מה של דניאלה די־נור (בתרגום ניר רצ'קובסקי), המגולל את קורותיה של ילדה משעשעת ובעלת דמיון פרוע. הספר הבא בסדרה, "ונדי בירד מנסה לגדל חיות", יראה אור בתחילת נובמבר.

בספר הנוכחי, כשהמורה מחלקת את התפקידים להצגה "פיטר פן" שתועלה בבית הספר, ונדי בירד משוכנעת שהיא תזכה בתפקיד הנושא את שמה - ומתאכזבת לגלות שבחיים לא תמיד מקבלים את מה שרוצים, ושהיא תיאלץ לשחק דווקא את האחוריים של הקרוקודיל.

"כילדה הייתי די דומה לוונדי בירד, תמיד השתדלתי לעשות את הכי טוב שיכולתי ולא תמיד זה יצא טוב", משחזרת מדור. "המשפחה שלי מאוד אהבה את פיטר פן, ובגלל שמי היה לי ברור שהתפקיד של וונדי בהצגה עומד להיות שלי, אבל זה לא מה שקרה. בהתחלה בחרו אותי להיות הראש של הקרוקודיל, אבל כיוון שהקסדה היתה גדולה עלי העבירו אותי להיות התחת.

ונדי מדור עם הבת שלה

"יש אמת מסוימת מילדותי בסיפור, ואני ממשיכה עם זה גם בספרים הבאים. כמובן שחלק מומצא ומוקצן, אבל באמת היו לי, למשל, נעלי נוחות שאמא שלי הכריחה אותי לנעול וכולם חשבו שהן מכוערות נורא. גם חלק מהשמות אמיתיים, למשל אלו של האחים שלי".

"המרכיב הסודי של הספר הוא שאת האיורים עשתה בתי מינה מיי כשהיתה רק בת 11", אומרת מדור בגאווה. "מאז חלפו שלוש שנים והיא כבר איירה ארבעה ספרים. העבודה המשותפת הפכה את ספרי 'ונדי בירד' למשהו מיוחד, כי השילוב בינינו והאהבה שלנו אחת לשנייה עברה לספרים. היא המאיירת הצעירה ביותר בתעשייה, יש לה חוזה משלה והיא מסתובבת איתי בפסטיבלי ספרים. ממש מקצוענית".

בתחילה תכננה מדור לאייר את ספריה בעצמה, עד שראתה את בתה מציירת על האייפד בבית ושלחה את האיורים לסוכן שלה. "לא סיפרתי לו מי צייר אותם, והוא אהב אותם מאוד. כשחשפתי את האמת הוא אישר לתת לה לאייר את הספר, ואמר שכל עוד נעשה את זה עם עורך דין אין שום בעיה. זה היה מרגש מאוד. את ספריי הראשונים איירתי בעצמי, אבל אני מעדיפה את סגנון האיור שלה. היה לי חשוב להגן עליה מלחצים כמו דדליין, כי היא בכל זאת ילדה עם לימודים ותחביבים. רציתי שהיא תיהנה מהתהליך ולא תחווה את הלחץ. כיום אני מתווכת בינה לבין הוצאת הספרים, אבל בגיל 17 היא תוכל לעשות את זה לבד".

ציור או עריכת דין

"אם יציעו לי לאייר ספר של סופר אחר אני אשמח מאוד, כי אני רוצה להיות יותר עצמאית", אומרת מינה. כמו אמה בנעוריה, גם היא עוד לא מתחייבת לקריירה. "ציור ואמנות תמיד יהיו חלק מהחיים שלי, אבל לא בהכרח העיקר. יש הרבה דברים שהייתי רוצה להיות — פסיכולוגית, עורכת דין או זמרת בווסט אנד".

איך הגיבו החברים שלך לאיורים?

"רובם התרגשו מאוד, גם כשראיינו אותי לטלוויזיה השנה. היו כמה שהקניטו אותי, אבל רובם היו גאים בי".

האיורים זרמו ממינה מיי הצעירה בנקל. "היא נכנסה לראש שלי מיד", אומרת מדור. "היא ראתה מה שכתבתי וציירה, ומיד אהבתי את התוצאה ולא הייתי צריכה לבקש ממנה לשנות. היא מכירה ומבינה את ההומור שלי. זה לא כמו לעבוד יחד אלא כמו לבלות יחד: אנחנו יושבות זו לצד זו, לרוב במטבח, אני כותבת והיא מאיירת".

הקהל הכי מתגמל

לגרסה העברית עוצב במיוחד גופן ייחודי על ידי המעצבת מיכל סהר, שקיבל את השם "פונט ונדי". מדור מתרגשת למשמע הבשורה ומספרת שראתה את העותק בעברית ו"הוא נראה מקסים".

החזותיות היה בעדיפות עליונה?

"בוודאי, זה בהחלט חלק משמעותי, זה חשוב מאוד היום. הסדרה מיועדת לילדים בגיל שמתחילים לקרוא לבד ועדיין לא קוראים הכי טוב. איורים, משחקי תמונות וגופן בולט ושונה כמו שלנו עוזרים להם מאוד, מקנים ביטחון והופכים את הקריאה לחוויה כיפית. הרבה הורים אומרים לי שהספר עזר לילדים שלהם להתחיל לקרוא - התמונות, האותיות השובבות והבדיחות עזרו להם".

את כותבת גם למבוגרים?

"רק חומרים אקדמיים. זו פריבילגיה לכתוב לילדים, הם קהל נפלא. הם כנים ועם ראש פתוח. כשילד לא אוהב ספר הוא מניח אותו בצד, ולכן חייבים לתפוס את תשומת הלב שלו ולשמור עליה, אבל כשמצליחים וגורמים לו לצחוק ולהתרגש זה עונג. וזו גם עבודה שמאפשרת לי להיות הרבה בבית ולאסוף את הילדים בצהריים, שזה נפלא".