בורגנות, סמים ורוקנרול
ב"ריקי והפלאש" הבמאי הוותיק ג’ונתן דמי מחזיר רוקיסטית מבוגרת למשפחה שנטשה ומתעקש, אולי בהתאם לגילו, להתחמק מדרמה. מזל שיש מוזיקה טובה
"ריקי והפלאש" מספר את סיפורה של אשה שעזבה את בעלה ושלושת ילדיה בגיל צעיר כדי להיות זמרת. עכשיו היא חוזרת למשפחתה ומגלה שבתה סובלת מנטייה אובדנית אחרי פרידה, בן אחד שלה מתחתן והשני יוצא מהארון. אחרי שנים שבהן לא התראו מנסה ריקי לשוות למפגש תחושה טבעית, אך מבינה כי הדרך חזרה מורכבת יותר (אבל לא בהרבה).
ג'ונתן דמי, הבמאי הוותיק שהביא לנו בין השאר את "שתיקת הכבשים" ו"פילדלפיה", חובר אל מריל סטריפ הפרפקציוניסטית והאנושית שכבר מחזיקה ב־19 מועמדויות לאוסקר ושלוש זכיות. והיא רק בת 66.
גילם של סטריפ, דמי והגיבורה הוא כנראה הסיבה למחסור בדרמה המאפיין את העלילה. תחושת השלמה והיעדר קונפליקט שורה על הסרט, שאותו כתבה דיאבלו קודי ("ג'ונו" הנהדר). האם אווירת ההשלמה הזו עובדת? כן ולא.
אין רעים בסרט הזה, יש אנשים שבחרו בחירות וכעת מתמודדים עם ההשלכות. אין תהום תחתיות, אין בדידות ואין התמכרויות. ריקי הזמרת מופיעה בהצלחה יחסית בבר השכונתי ונמצאת במערכת יחסים מכילה ואוהבת עם נגן הגיטרה ה"קולי" שלה (הזמר ריק ספרינגפילד). היא אמנם עובדת בסופרמרקט, אבל חוץ מבוס צעיר וטרחן גם שם אין דרמות.
ומה יש? יש מריל סטריפ שרה, והרבה. היא מגלמת זמרת ברים ששרה רוקנרול אמריקאי באווירת המערב התיכון ולא מפספסת תו. קולה בדרך כלל טוב ומדויק ובשיאו כשהיא מבצעת שיר שקט לבעלה לשעבר ולבתה, שאותה מגלמת ממי גומר, בתה במציאות.
אגב דמיון בין בדיה ומציאות: הדמות של קווין קליין, המגלם את אבי המשפחה שננטש על ידי ריקי והקים משפחה חדשה עם אשה שחורה, הוא האלטר־אגו של הבמאי: מתקרב לגיל 70, מבוסס, מחזיק בהרגלים קבועים ומבקש להגיע להשלמה עם האנשים הקרובים בחייו.
הצלם דקלאן קווין, שעשה עבודה מצוינת ב"לעזוב את לאס וגאס", לא מבריק ב"ריקי והפלאש". תנועות מצלמה לא מוסברות או מוצדקות מוציאות את הסרט הפשוט והישיר משיווי משקלו. מנגד, צילומי הלהקה וההופעה יפים ומדגישים את הכימיה שבין סטריפ לספרינגפילד, וזו שבין חברי האנסמבל לקהל.
עתיד הבורגנות כפי שהוא משתקף פה לפי דמי אומר שכולנו בדרך להיות צמחוניים שמעשנים גראס המעודד התפתחות חיובית ושלנצח נשאף לחיי זוגיות. יותר בורגני מזה אין.
לסיכום, "ריקי והפלאש" מסתכל על אמריקה בשוויון נפש כללי. התהליכים קורים, הם בלתי נמנעים, וצריך לאמץ אותם בהשלמה.
רגעים שנזכור ביום אחרי
1. מריל סטריפ מבצעת את "בד רומנס" של ליידי גאגא2. הגיבורה מתלוננת על כמות הביקורת שספגה כשעזבה שלושה ילדים בשביל החלום שלה, וזה הרבה יותר משספג מיק ג’אגר שעזב שבעה
3. בשבילי סטריפ תמיד תישאר לינדה מ"צייד הצבאים"
