"כשאתה פותח צוהר למשהו אישי אתה באמת יכול לגעת"

"באחד החדרים אני מגלה פיסות/

של בדים שקופים, קרעים של משי וצעיפים/

מגלה, או אולי אפילו הוא בעלי/

מספר לי, יש לי מישהי בחיפה/

כן. הוא מספר לי, יש לו מישהי/

הרכות שבה הוא מדבר על זה/

מאשרת זה סיפור אהבה".

("בגידה אוורירית")

לאורה ריבליןצילום: עמית שעל

היום בערב, כשלאורה ריבלין (71) תעלה על הבמה בתיאטרון הקאמרי, היא בהחלט תתרגש. לא בגלל הבמה — היא כבר שיחקה במאות הצגות בתאטראות שונים. גם לא משום שבמקום מונולוגים, מהפה שלה ייצאו שירים — היא כבר העלתה ערב משירי תרצה אתר עם המוזיקאית שילה פרבר, והשתתפה בקברטים סאטיריים־מוזיקליים. היא תתרגש כי הפעם מדובר בערב אישי במיוחד.

לאחר כמה הופעות הרצה, הערב תשיק ריבלין בתל אביב את "אשה נוסעת" (21:00, 90 שקל), מופע שכולו שירים שנשלפו מתוך היומן האישי שהיא כותבת כבר יותר מ־30 שנה. את בחירת החומרים ועיבודם לשירים עשתה ריבלין בעזרת המשוררת נורית זרחי, ובנה של ריבלין, המוזיקאי שאול בסר, הלחין אותם וגם מלווה אותה על הבמה.

את מרגישה חשופה מתמיד?

"אי אפשר לומר עליי שאני אדם אקסהיביציוניסטי, אין לי צורך לספר את סיפור חיי בפומבי. בחרתי את החומרים מאוד בקפידה, ונראה לי שדווקא מכיוון שהם אישיים ופרטיים יש בהם משהו שמחבר אותם לחוויות ולכמיהות אנושיות משותפות: ביחסים בינאישיים, במשפחה, באהבה למקום המורכב הזה כמו שיש לו ביטוי בחלומות.

"גם כשאני משחקת, עם טקסטים של אחרים, תמיד מתחבא או נחשף משהו אישי שלי. אני מאמינה שכשאתה פותח צוהר למשהו אישי ופרטי אתה באמת יכול לגעת בצופה. מוזר אולי, אבל אני לא מרגישה חשופה בערב הזה בגלל החומרים, אלא יותר בגלל הכבוד וההתרגשות לעמוד על הבמה עם חמישה מוזיקאים נהדרים".

מימין ימי ויסלר ולאורה ריבלין ושאול בסרצילום: עדי אורני

"היא נשארת לעמוד ועל הצער בתוכה/

היא לוקחת אחריות ושומרת אותו במידה/

היא שולטת בו. הוא לא ישלוט בה".

(מתוך "מישהו רץ אחריי בתוכי")

ההפקה המוזיקלית של הערב הופקדה בידי ימי ויסלר מלהקת הבילויים. "כששמעתי את הבילויים חשבתי שיש שם מפגש מרתק בין הטקסט, המוזיקה, האירוניה, ההומור והחריפות", מספרת ריבלין. "והנה, יצא שישבתי בבית קפה וימי ישב בשולחן ליד. הוא ניגש והציג את עצמו, סיפרתי לו על השירים ושלחתי לו אותם. הוא אמר: 'אני לא יודע מה תרצי שאעשה, אבל אני בפנים'. וזהו, התחלנו להיפגש — שאול, ימי ואני".

מה ההבדל בין לשיר תרצה אתר לבין לשיר שירים שלך?

"עם תרצה אתר זה היה לקחת טקסטים שכבר יש להם היסטוריה של ביצועים נהדרים, ולגלות מה ואיך הם מדברים אלינו. אתה גם יודע מראש שהקהל מכיר אותם, וזה יוצר סוג של חשמל. כאן זה עדיין קרוב לי מדי, מבחינת הזמן, מכדי להסיק מסקנות. בהופעה אני לא מתרכזת בזה ש'הנה, אני שרה שירים שכתבתי'. מבחינתי כל שיר הוא מחזה קטן, סיפור, דמות שפתאום יש לה חיים עם התחלה, אמצע וסוף".

מי זו בעצם הדמות ששרה?

"היא קצת בורגנית, עם עולם קצת אפל מאחוריה. והנה, ימי, שגם לקח חלק בעיצוב הפוסטר, באמת הלביש צילום שלי לתוך הפריים של היצ'קוק מ'פסיכו'".

איזו מוזיקה את שומעת? מה נותן לך השראה?

"אני אוהבת מה שתמיר מוסקט ולוס כפרוס עושים וגם שומעת הרבה לו ריד, פאולו קונטי וליאונרד כהן. ביום הזיכרון האלטרנטיבי שעשו משפחות שכולות יהודיות ופלסטיניות, שהיה אירוע מכונן בעיניי, התוודעתי לרננה נאמן, יוצרת מאוד מיוחדת וחריפה עם קול נהדר".

"אשה נוסעת/

מגורשת ממקום למקום/

כשמתארחת אצל קרובים/

פתאום נותנים לה כסף/

לנסיעות או כרטיס אוטובוס/

וככה היא יודעת/

שהיא כבר לא רצויה".

("אשה נוסעת")

"האלימות שבנו נפגשת עם האלימות שאנחנו חווים כאן בכל כך הרבה תחומים. כולנו, עם כל האהבות, הקנאות, האתגרים והאסונות מאוד רוצים להגיע בשלום הביתה — אבל זה לא קורה ככה. וזה לא קורה לא רק בגלל המפלות והאכזבות שהחיים מזמנים, אלא גם בגלל משהו בתוכנו שמתנכל, שמערער, שיש בו שדים, שהוא אלים, מחריד ולפעמים גם יפה להפליא ומרפא. נדמה לי שעל זה הערב".

יש בשירים המון תיאורים של חלומות. זה במקרה?

"כשעברתי על היומן היו דברים שצדו את האוזן שלי. דברים שיש בהם עוד משהו, נשימה אחרת, מקצב, הכרח, משהו שתפס אותי. בשנים הראשונות כשכתבתי היתה לי תחושה שאני גונבת את הזמן הזה, שזה לא חוקי לקחת זמן לעצמי. זה גם משהו שיש בחלומות — יש בהם חיים של דמויות אחרות שגם הן אתה, מין ביוגרפיה חלקית שמקבילה לחיים שלך".