"יש אנשים שמתחילים את החיים מאפס. אני הגעתי ממינוס עשר"

"זה לא סתם מזל. אני מתייחס לחיים שלי כאל נס אחד גדול", אומר אמן הגרפיטי הבינלאומי JonOne בראיון ל"כלכליסט" לקראת תערוכתו הראשונה בישראל, "Walking Under The Sun", שנפתחה אתמול בגלריה 32 (אחד העם 32, תל אביב). "הסיכוי להגיע מאיפה שהתחלתי לאיפה שאני היום הוא כמו הסיכוי לזכות בלוטו".

אולי היום הוא מציג בכל העולם וציוריו נמכרים בדרך כלל בעשרות אלפי דולרים (ב־2014 נמכרה יצירה שלו בקרוב ל־100 אלף דולר), אבל המקום שממנו הגיע JonOne הוא שכונת המצוקה הארלם שבמנהטן, ניו יורק. ב־1963 הוא נולד שם בשם ג'ון אנדרו פֶּרֶלוֹ, לזוג מהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית. "יש אנשים שמתחילים את החיים מאפס. אני מגיע ממינוס עשר, מהמחתרת, מהגטו".

מתוך התערוכה "Walking Under The Sun"

אבל - בגטו הזה גם נולדה תרבות הגרפיטי האמריקאית, בדיוק בשנות השמונים, כשלפרלו מלאו 18. "באמריקה יש רק דרך אחת נכונה, כביכול", הוא אומר. "בית ספר, תואר, ואז להפוך לסיפור הצלחה אמריקאי שכזה. גם אני ניסיתי ללכת בדרך הזו, למדתי והלכתי לעבוד במשרד עורכי דין. שנאתי את זה, והבנתי שאם אעשה את זה כל חיי אשתגע".

ואיך התחיל העניין באמנות?

"באותן שנים התחיל הגרפיטי. אנשים ציירו גרפיטי בגטו ואני גדלתי ברחוב 157 - בדיוק האזור שבו זה התחיל. במקום לקרוא עיתונים הייתי קורא את הכתובות המרוססות ותמיד תהיתי מי צייר אותן, מי האנשים האלה. התחלתי למצוא בכתובות הגרפיטי יופי, ולא רק יופי אלא גם חופש. התשוקה הראשונה שהתעוררה בי היתה לכתוב את השם שלי. התחלתי לעשות גרפיטי בבניין שבו גרתי, עד שאמא שלי הודיעה לי שאם אמשיך יפנו אותנו. אז הייתי חייב להתחיל לכתוב ברחובות, ומשם המשכתי לתחנות הסאבווי, הייתי מצייר על הרכבות עצמן.

"אני הגעתי ממינוס עשר"

"מהר מאוד אנשים התחילו לזהות את העבודות שלי, בגלל הקו הייחודי. מהרגע הראשון ציירתי ציורים אבסטרקטיים צבעוניים, לא פיגורטיביים כמו רוב אמני הגרפיטי, וככה יצרתי לעצמי שם בניו יורק. התחלתי להסתובב עם אמנים, להבין איך הם עובדים בסטודיו, לתקשר עם גלריות. בסוף שנות השמונים עליתי מהמחתרת אל פני השטח".

JonOne. "התחלתי לעשות גרפיטי בבניין שבו גרתי, עד שאימא שלי הודיעה לי שאם אמשיך יפנו אותנו" צילום: איי אף פי

"פני השטח" הם עולם האמנות, הגלריות והמיצגים הרשמיים שפרלו החל להשתתף בהם באמצע שנות השמונים. עם זאת היצירה שלו - ואיתה הקריירה האמנותית הענפה שפיתח - החלו לתפוס תאוצה רק אחרי שעבר לפריז, ב־1987.

"התעייפתי מניו יורק", הוא אומר, "אנשים מגחכים כשאני אומר את זה, הם אומרים לי שזה מרכז העולם. אבל הייתי משועמם וניסיתי להגיע לציבור אחר עם האמנות שלי. ברגע שהיתה לי ההזדמנות עברתי ולא הסתכלתי לאחור".

ולמה דווקא לפריז?

"הזמינו אותי לביקור, באתי, ואז פגשתי בחורה ולא רציתי לעזוב לעולם. הייתי בן 23, צעיר ומרושש. היינו יושבים בבית, אוכלים פסטה ורואים טלוויזיה. יציאות לא באו בחשבון, אבל העדפתי להיות עני ושמח מאשר עשיר ואומלל - מה שכנראה היה קורה אילו הייתי חוזר לניו יורק ולעבודה במשרד.

"ניסיתי לחיות חיים בוהמייניים היפיים כאלה. היתה לנו מעין תנועה קטנה של ציירי גרפיטי, וכולנו עודדנו זה את זה. מפעם לפעם הייתי מוכר ציור וחי מהכסף הזה. השינוי הגדול הגיע אחרי שמעצבת האופנה אגנס בי ראתה ציורים שלי, התלהבה וקנתה כמה. אני לא יודע אם הייתי מצליח לפרוץ בזכות האמנות שלי אם הייתי נשאר בניו יורק".

JonOne ועבודה שלו בפריז. "הזמינו אותי לביקור, באתי, ואז פגשתי בחורה ולא רציתי לעזוב לעולם" צילום: איי אף פי

איך היתה ההרגשה לעבור מהרחוב לגלריה של ממש?

"במהלך השנים הבנתי שבשבילי יש לזה את אותה חשיבות. נכון, עכשיו אני עושה דברים גדולים יותר שרואים אנשים מסוג שונה, אבל גם זה שאנשים ראו את העבודות שלי ברכבת בתחתית היה חשוב בעיני, ולא פחות מעכשיו".

בואו לחייך

פרלו ממשיך לחיות בפריז ולהציג ברחבי העולם: רק לפני חודשיים הוא הציג תערוכת יחיד בשנגחאי, כעת הוא בתל אביב ובעוד חודשיים כבר יהיה בדרום קוריאה. ברזומה שלו יש יותר מ־60 תערוכות יחיד - מספר שמעט מאוד אמנים בעולם יכולים לזקוף לזכות עצמם. ואם בשנים הראשונות הוא הציג בעיקר בצרפת, בשנים האחרונות הוא בכל מקום על גבי הגלובוס, מהונג קונג ועד לוס אנג'לס.

הוא שומר על הקו הייחודי שהתחיל בו ברכבת התחתית של ניו יורק - ציורים אבסטרקטיים, כמה מהם צבעוניים מאוד, אחרים אפורים וקודרים. בתערוכה שנפתחה אתמול מוצגות כ־20 עבודות שיצר ממש בחודשים האחרונים.

"זה כבוד גדול בשבילי להציג בתל אביב", הוא אומר. "שנים חלמתי להגיע לכאן. כל מי שהיה פה וסיפר לי על זה עשה את זה בחיוך גדול. זה גם מה שהנחה אותי ביצירת העבודות - ניסיתי לעשות משהו צבעוני מאוד, פואטי, כזה שיגרום למי שנכנסים לגלריה לחלום ולחייך".

אתה לא אוהב את ההגדרה "אמן רחוב".

"אני מרגיש שאני מדור אחר. אלה שמכונים היום סטריט ארטיסטס הם כאלה שצמחו בתרבות של האינטרנט, הפייסבוק והאינסטגרם. אני צמחתי בתרבות של עוני בתקופה שבה הייתי בטוח שכשאהיה גדול תהיה מלחמה גרעינית. אבל ההגדרות לא באמת משנות. כבר קראו לי בכל כך הרבה שמות, כולל ונדליסט. בסופו של דבר האמנות מדברת בעד עצמה".

יוצר בכל מקום

עם כל הנסיעות ברחבי העולם, מתי יש לך זמן לצייר?

"אני תמיד יוצר. בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם אני מצייר. הסקצ'בוק שלי תמיד איתי, וברגע שיש לי הזדמנות אני גם יוצר סדרה שלמה של ציורים. עשיתי לאחרונה סדרה אחת בשנגחאי, סדרה ברפובליקה הדומיניקנית, ואני מתכנן לעשות גם אחת כאן בישראל".

לא מתחשק לך להתנסות לפעמים גם בז'אנרים אחרים באמנות?

"מדי פעם אני מפסל, ולאחרונה גם הצגתי מיצב גדול במונטפלייה שבדרום צרפת. עיקר העבודה שלי היא עדיין הציורים, ולא, אני לא משתעמם. הם עוברים אבולוציה כל הזמן".