"כולנו בהמות במכלאה"

"הרבה פעמים מוכרים לנו צרכים כוזבים. מי באמת צריך את כל הסבונים האלה? אבל זה נותן לנו הרגשה של מלאות, שלכל דבר יש פתרון, אף שלהרבה דברים אין פתרונות". כך אומר האמן רונן רז (51), שצרכים כוזבים שסבונים, קרמים ובשמים מנסים לענות עליהם מככבים בתערוכה החדשה שלו "Silver Pharm" מהערב בגלריה זימאק בתל אביב (עד 4 בספטמבר, ה' באייר 68, הכניסה חופשית).

רז מודה במשיכה לחנויות הפארם ולהבטחה שהן מציעות. "זה מפלט עבורי. הם מושכים אותי מאוד. אני רוצה לרכוש הכל, אבל זו פנטזיה שנגוזה כשאני מגיע הביתה ומשתמש במה שרכשתי". הפנטזיות שכה אופייניות לתרבות הצריכה הן הבסיס לעבודות של רז. אֵם כל העבודות, להגדרתו, היא עגלת סופר כסופה בגודל טבעי שכבר הוצגה ביריד "צבע טרי". לצדה הפעם סדרה של מדפים לבנים ועליהם פריטים שנראים כמו כל מוצרי הפארם, גם הם כסופים ובגודל טבעי. "אם העגלה היא האמא, אז אלה הילדים", הוא אומר. "היא נותנת את הטון וכל המוצרים הם הרחבת הדיבור על העגלה שנשארה חרותה כסמל שאני מפתח".

צילום: אוראל כהן, דדי אליאס

את עבודותיו תופר רז מעור, שהוא בעצם רקמה ביולוגית מעובדת. אין זו הפעם הראשונה שבה הוא עובד בחומר הזה, ובכלל הוא מעדיף חומרים שקשורים למגע בגוף. יש לו עבודות שעשויות ממגבות ותחתונים, אבל גם משיער וחרקים. רז למד בכלל עיצוב אופנה והתמחה דווקא באופנת קוטור. לפני עשור הוא הפסיק לעצב בעצמו, אבל הוא עדיין פעיל בתחום כראש המחלקה לעיצוב אופנה במכון אבני. במקביל הוא עוסק בזואולוגיה ובאנטומולוגיה, הוא בעל רקע בפחלוץ מקצועי, ובבית יש לו אוסף חרקים טרופיים. משם, הוא מעיד, גם המשיכה שלו לעבודה עם רקמות ביולוגיות כמו עורות של בעלי חיים.

לא נתקלת בביקורת על השימוש בעור? אין מתנגדים?

"לא יצא לי לשמוע, אבל אני יכול להגיד שאני לא יצרן מעילים או תיקים. השימוש שלי ברקמה הזאת מחאתי. אני מוחה על תרבות הצריכה. אני לוקח את בעלי החיים האלה ויוצר פעולה שמקרבת את הצופה למחשבה על גידולי החי החקלאיים, משוואה בין החיים שלי לבין פסי הייצור האלה. גם אני מתועל על ידי כוחות שוק חזקים, כוחות של כסף, שנמצאים מאחורי אותם מוצרים. זה לא עור של בני אדם, אלא של בהמות. גם אני מרגיש לפעמים כבהמה במכלאה".

על מה המחאה בעצם?

"הרי מרמים אותי ומשתמשים בצורך שלי להיות מטופל ומטופח, מוכרים לי קלנדולה ומשתמשים בחוש האסתטי שלי כדי למכור לי אריזה נורא יפה של בושם. מרחיקים אותי ממה שאני, מלמדים אותי לאהוב סוג מסוים של יופי ולשנוא כל דבר שקשור להתבגרות ולמראה לא חלק. הרי גם אם אשתמש במוצר לא יהיה לי ריח מקסים. יש לי הריח שלי, והריח החדש ישתלט עליו בכוח וייצור ריאקציה. לפעמים זה נגמר בריח מגעיל מאוד".

מרחוק העבודות יפות וזוהרות.

"נכון. מי שנכנס לתערוכה רואה בהתחלה משהו נוצץ וכסוף. כשהוא מתקרב הוא רואה את הקמטים הקטנים בעור, את השפשופים הקלים, את המקום שבו התפירה לא כל כך מוצלחת. גם הרקמה הזאת, כמונו, לא עומדת בדרישה התעשייתית למושלמות, חלקות, פלסטיות אופטימלית, ועד כמה שאשתדל שהכל יהיה עגול וישר, עדיין יהיה ניתן לראות את החיות שבה.

מלבד זאת, המוצרים ריקים. אני מפסל מעטפות, אריזות שאין בהן גוף או תוכן. חשוב לי שהן יישארו חלולות, כמו הפנטזיות שמנסים למכור לנו".

אתה מצפה שלמבקרים יהיו תובנות?

"המטרה שהם יחשבו. לגרום לאנשים להסתכל על עצמם קצת מבחוץ".

העיסוק האינטנסיבי שלך בנושא עוזר לך להסתכל על עצמך מבחוץ?

"אנחנו מפורמטים מאוד, גם אני. לפעמים כוחות ההתנגדות שלי אוזלים. אני לא יכול לעשות ריסטארט לעצמי, אבל כן יכול לגלות חוש ביקורתי ולהפחית את הפעמים שבהן אני נופל לתוך המלכודות האלה".