הכל אודות חנה
הבמאית עדה אושפיז משרטטת בסרטה הדוקומנטרי החדש את דיוקנה של הפילוסופית השנויה במחלוקת חנה ארנדט, שטענה כי הרוע האנושי הוא בסופו של דבר בנאלי. וכן, זה לגמרי קשור למצבה של מדינת ישראל כיום ולתינוקות שעולים באש
"ככל שקראתי את חנה ארנדט יותר כך הבנתי שהיא שולחת לעולם קצות חוט רעיוניים מרתקים. הסרט שלי מבוסס על מכתבים וכתבים שלה. לקחתי את כל מה שריתק אותי בהגות שלה ולדעתי מייצג או מהדהד לתוך המציאות שלנו", אומרת עדה אושפיז, שיצרה את הסרט הדוקומנטרי "חנה ארנדט — ביוגרפיה רוחנית" אשר ישודר בטלוויזיה ביום שבת הקרוב (21:00, ערוץ 8 וב־VOD). הסרט מספק הצצה לחייה של ארנדט, הפילוסופית היהודייה ילידת גרמניה, תוך שהוא נע על צירי זמן כרונולוגיים ותוכניים שונים, בין מהלך חייה ונדודיה ובין הגותה.
נדמה שרק אזכור שמה של ארנדט, שהעמידה לה מתנגדים רבים, מהווה עד היום קוץ בבשרה של ההוויה הישראלית. היא הפכה לשם מוכר סביב משפט אייכמן, שעליו פרסמה את הספר "אייכמן בירושלים". לאחר שעברה על כל החקירות שלו וקראה את הפרוטוקולים של משפטו, ארנדט יצרה בספר דיוקן שהוא מעין מפה של כל הרציונליזציות האפשריות של הרוע - ובעיקר הבנאליות הבסיסית שלו.
"בזמן הוצאתו להורג כל מה שיצא מהפה של אייכמן היה קלישאות נאציות", מספרת אושפיז. "הוא לא יכול היה להשתחרר מהקלישאות האידיאולוגיות שהוא שקע בתוכן. אנחנו עושים רציונליזציה של הרוע וכך מאפשרים לו להתקיים. הרוע חייב לעבור תהליך של נורמליזציה כדי שתהיה לו אחיזה בעולם, וארנדט עשתה מעין מיפוי לתופעה".
אבל מה הרלבנטיות שלה לימינו?
"אנחנו מוצאים את מה שהיא דיברה עליו גם בחברות דמוקרטיות: יש לנו סיבות, יש לנו אידיאולוגיה ואתוס, ואלו כלי הקיבול של הרוע. אידיאולוגיה מספקת תשתית מוסרית לרוע, ומייצרת היפוך מושגים בין טוב ורע שהשיא שלו היה הנאציזם.
"הימלר נאם בפני חיילי אס.אס ואמר 'אומרים שזה פשוט להרוג יהודים. הם יודעים מה עברנו? הם יודעים מה זה לראות את כל הגוויות שאנחנו ראינו? ובכל זאת לקחנו על עצמנו את המשימה הזו, כי אנחנו האנשים הכי מוסריים בעולם'. זה מזכיר לך משהו?
"במסע הבחירות הראשון שלו היטלר חוזר ואומר בנאומיו ש'העולם כולו נגדנו”. לא משנה אם הנשק שלנו הומני או לא הומני, אנחנו נלחמים על ההישרדות שלנו'. התבניות הן תמיד אותן תבניות, הרוע חודר לעולם ומוצא את מקומו דרך הנורמות, תמיד בנורמות. את זה לא הבינו בשנות השישים, כשארנדט פרסמה את ספרה. המחשבה על הנאציזם היתה כעל מפלצת, 'אף אחד לא יכול היה להיות נאצי חוץ מהנאצים'.
"על פי ארנדט אידיאולוגיה היא נטולת מחשבה, סך של כמה הנחות יסוד שאתה נצמד אליהן ואף פעם לא מעמיד אותן למבחן. מרגע שהיא אומצה מתרחש תהליך שבו אנחנו רק ממציאים טיעונים לוגיים כדי להצדיק אותה בדיעבד. ברגע שיש מחשבה בעולם — הרוע לא יכול להתקיים. רק כשאתה חושב אתה יכול להגיד 'אני לא חלק מזה'".
אייכמן אנטישמי?
איך ניגשים לסרט כזה, שמתאר רעיון?
"הרבה חומרי ארכיון שמדגימים את הרעיונות של ארנדט. החומרים מהמשפט של אייכמן הם די נדירים — המשפט ארך 600 שעות ומה שנשאר זה 250 שעות, השאר נעלם. מה שנשאר במלואו הוא הסאונד. מהסאונד שנשאר בניתי סצנות חדשות, שעדיין לא נשמעו, כמו זו שבה אייכמן אומר במהלך משפטו 'אני אנטישמי? מה פתאום? אני לא אנטישמי'.
"ממה נובעת התפיסה הזו שלו את עצמו, ואיתו כמה מהאנשים שהם ממיטב הגזענים בעולם? הוא מתאר איך ראה שרוצחים אשה וברכיו פקו, הוא לא יכול היה לשאת את המראה. זו רציונליזציה נפוצה, כזו שאומרת 'אני בכלל לא יכול לשאת את זה — אז בטח שאני לא אשם בכך'. אנחנו לא יכולים לראות ילד שנשרף, רק שכל עולם המציאות שלנו מוביל לזה. עולם אידיאולוגי, שהוא רציונליזציה של המקום הזה".
טענו שארנדט לא הבינה את השואה.
"היא לא הבינה את התפיסה הקלאסית של השואה. היא טענה שרצח העם הזה הוא פשע נגד האנושות שהתחולל בגופו של העם היהודי, וזה לא מצא חן בעיני מי שחשב שהשואה היא גולת הכותרת של האנטישמיות, הפוגרום הגדול בהיסטוריה. ארנדט אומרת שהאנטישמיות לא מסבירה את השואה אלא היתה כלי בידי השואה, ושגם בחברות דמוקרטיות יש פיתוי להשתמש בשיטות טוטליטריות בכל מקום שבו אנחנו לא יכולים להתמודד עם אומללות — חברתית, פוליטית ואנושית — בשיטות של בני אדם".
יש ברירה
כבר חמש שנים שאושפיז, עיתונאית לשעבר, היא קולנוענית במשרה מלאה. "הכתיבה שלי היתה מאוד פולמוסית, והקולנוע שלי פחות", היא אומרת. "הפולמוס הוא בבחירות — של הנושא ובחדר העריכה. אני מחפשת סיטואציות שמספרות את הסיפור וחודרות לתוך הנשמה של הדמויות. מה שמצלמה יכולה לתפוס במדיום הדוקומנטרי אף שחקן לא יכול לשחק ואף תסריטאי לא יכול לכתוב".
מה למדת מהסרט על ארנדט?
"היכולת של חברה להכיל את מכלול מרכיביה היא המבחן המוסרי שלה כחברה. אם אין עולם משותף — אז אין עולם בכלל. בשיח שלנו אנחנו שומעים כל הזמן את ה'אין ברירה, אין ברירה' הזה. זה לא אחד לאחד בשום פנים ואופן, אבל כל דמיון כזה לעבר הוא נורה אדומה.
"מרוב חוסר השוואה אין לך שום זכות לבוא ולומר 'יש פה סכנה'. אנחנו מדברים בשפה שמאחוריה יש היסטוריה, אנחנו כלואים בתבניות של מחשבה והתנהגות שמאחוריהן יש היסטוריה קשה מאוד. דבר לא משתווה למה שהיה אז, אבל הדמיון צריך להדליק אצלנו נורת אזהרה".
