"פתאום חזרתי להיות בת 20"
הזמרת איגי וקסמן פותחת תערוכת צילומים שמתעדים את עולם המוזיקה הישראלי בשנות התשעים המוקדמות
"הייתי יושבת בכל הלילה ומדפיסה תמונות בחדר האמבטיה שלי. כל מה שדיברתי עליו באותה התקופה היו כימיקלים ונוגדנים", מספרת הזמרת והמוזיקאית איגי וקסמן (43) על התקופה שבה צילום היה תשוקתה העיקרית. "זו היתה הפנטזיה שלי, חלמתי לפתוח סטודיו ולעבוד בזה".
אז סטודיו היא לא פתחה בסוף, אבל תערוכה - דווקא כן. מחר תיפתח תערוכת היחיד הראשונה של וקסמן, "מי ירצח את אהד פישוף" - משחק מילים מעט מלחיץ על "מי רצח את אגנתה פאלסקוג", אלבומה של להקת נושאי המגבעת שפישוף היה סולנה. התערוכה, שבה כ־30 עבודות שצילמה וקסמן בשנים 1988–1992, תוצג בגלריה רו־ארט (20:00, שביל המרץ 3, תל אביב) למשך שבוע, והיא מתארת הכי מקרוב שאפשר את סצנת הרוק הישראלית שפרחה כאן בתחילת הניינטיז: פורטרטים של אושיות הרוק אביב גפן וחמי רודנר וצילומים רבים מהופעות של הרכבים כמו Foreign Affair של פורטיס וסחרוף, שונרא של דן תורן וגם של כוכבים בינלאומיים כמו פיטר מרפי וניק קייב בזמן שביקרו בארץ.
"זה התחיל בסוף שנות השמונים, כשעברתי מירושלים לתל אביב, אחרי שהייתי חברה בלהקת היפוכונדריה שהיתה מחממת את נושאי המגבעת", היא מספרת. "סיפרו לי על בית ספר חדש לצילום בשם קמרה אובסקורה, נרשמתי ללימודים והייתי סטודנטית פול טיים. נורא אהבתי ללמוד ולהיות במסגרת, אבל לא סיימתי את ארבע שנות הלימוד - אני לא בדיוק זוכרת למה, אבל לדעתי זה היה בגלל מלחמת המפרץ הראשונה.
"באותה תקופה הכרתי את חמי רודנר ואת כל החבורה של המדבר (בר תל־אביבי שבו נהגו לשבת מוזיקאים - ר"ב). הייתי מסתובבת עם מצלמה והולכת איתה להופעות, בעיקר ברוקסן.
"את הפורטרט של חמי, למשל, צילמתי קצת אחרי שהוא בא לתל אביב מהקיבוץ. הוא עוד לא היה בן הזוג שלי, די הכרחתי אותו לדגמן עבורי".
ומה פתאום תערוכה דווקא עכשיו?
"ליסה פרץ, שאוצרת את התערוכה, היא חברה מהתקופה ההיא. היא זכרה שהייתי מצלמת, ובאה אליי איזה יום וביקשה לראות את התמונות. מכיוון שאני מהמשוגעים זה היה פשוט - הכל אצלי מסודר, מקוטלג ומאופסן בקלסרים של נגטיבים. היא הסתכלה ואמרה, 'או.קיי, עושים תערוכה'".
ההתעסקות בתערוכה עשתה לך חשק לחזור לצלם?
"לא, אני לא חושבת שהייתי עומדת בזה. אני עדיין אוהבת לצלם ואני יכולה לשבת ולעשות 'בוקים' לחברים ולבת שלי לילי, אבל לא ברמה של לעשות קיר שחור, לשבת, לאפר ולצלם. אז הייתי בטוחה שזו המהות שלי. יש לי עוד מצלמות וציוד, אבל ברוב המקרים אני מעדיפה את האייפון - הוא עושה את העבודה".
רגרסיה חיננית
אחת התמונות בתערוכה מציגה את וקסמן עצמה דרך השתקפות במראה, בשיער אסוף ומבט נוגה משהו. זהו דימוי תמים מאוד, מנוגד לתדמית הרוקרית הפרועה שהיא תחזקה באותה התקופה. "בניגוד למה שאנשים חושבים, הייתי אדם מאוד תמים", היא אומרת היום. "עוד לא הייתי משוכללת. אני זוכרת את הרגע שצילמתי את התמונה הזו, גיליתי שאני יכולה לצלם את עצמי דרך המראה. זו תמונה תמימה ונטולת יומרנות, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהסלפיז המשוכללים של ימינו".
התערוכה, לגמרי במקרה, נפתחת שבוע לאחר המופע המיוחד שערכה וקסמן לרגל חגיגות 20 שנה לאלבום הראשון והמצליח שלה, "אדום".
איך את מסבירה את הטרנד הזה של הופעות ימי הולדת לאלבומים? נראה שכולם רוכבים על הגל הזה לאחרונה - מוניקה סקס, איפה הילד, וכמובן אביב גפן שחוגג לכל אלבום בנפרד.
"זו רגרסיה חיננית בעיניי. במשך שנים אנשים היו אומרים לי ש'אדום' עיצב להם את האישיות או כל מיני משפטים מלחיצים כאלה. זה באמת אלבום שקיבל המון תהודה כי הוא היה אחר באותה התקופה. בשנתיים האחרונות אמרתי לעצמי שיכול להיות מדליק לעשות מופע כזה, אבל זה נראה לי חלום. לא הייתי בטוחה שאני יכולה להתמודד עם זה, וזו אכן היתה הרבה עבודה, אבל זה היה שווה".
ההתרגשות לקראת פתיחת התערוכה דומה לזו שהיתה לקראת המופע?
"זו התרגשות מסוג אחר. ההופעה היתה משהו שאני לא יכולה אפילו להסביר, לשיר שירים שלא שרתי 20 שנה. מה שמרגש אותי בעיקר בתערוכה הוא שאני יודעת שרוב המצולמים יגיעו אליה, אנשים כמו ערן צור ורמי פורטיס שאף פעם לא ראו את התמונות שלהם. מסקרן אותי לראות את התגובות, ואני חושבת שיהיה ערב מרגש".
סבבה עכשיו
העיסוק האינטנסיבי הזה בנוסטלגיה גרם לך להתגעגע?
"זה שבוע הווינטג' בחיי", היא צוחקת, "פתאום חזרתי להיות בת 20. אני מרגישה כאילו יש לי שתי חתונות באותו השבוע, ובאמת שאני לא יודעת מה אעשה בשבוע הבא.
"בעצם, בשבוע הבא מתחיל חופש מהגן, אז אחזור למציאות. כמה שאני אדם נוסטלגי שאוהב להתרפק, אני גם מאוד אוהבת את ההווה. באמת היה כיף פעם, אבל ממש סבבה גם עכשיו".
