הנערה שהשארת מאחור
סרטו הדוקומנטרי של הבמאי אסיף קפדיה על חייה של הזמרת איימי וויינהאוס הוא יצירה מרגשת וסוחפת, שלא עושה לדמות שבמרכזה הנחות. והמוזיקה, אח המוזיקה
הקול שלה צלול, נמוך, בוגר ובעיקר חד־פעמי. אין ספק, לילדה הזאת יש קסם בגרון, שמתנגש כמעט חזיתית עם המראה היומיומי שלה. זו איימי ווינהאוס, והיא תגדל להיות אחת הזמרות והיוצרות המוכשרות והמרגשות שידע העולם. והיא תמות מדום לב 13 שנה לאחר מכן, בגיל 27, אחרי יותר מדי סמים, אלכוהול, בולימיה ושברון לב.
הקסם הגדול בסרטו של הבמאי האנגלי אסיף קפדיה טמון בעובדה שאף על פי שהוא דוקומנטרי, כזה שהסוף בו ידוע לצופה מראש, הוא גורם לך להאמין שאולי אולי אולי איכשהו הוא ייגמר טוב. וויינהאוס מוצגת בו על כל חולשותיה - בחורה לא חכמה במיוחד, מעט מניפולטיבית, מאוהבת בשיגעון באיש הממש־לא־נכון ובעיקר בעלת יצר הרס עצמי מטורף, שהוביל אותה לשלל התמכרויות. מול כל זה עומד הכישרון העצום שלה בכתיבה, הלחנה ושירה - זוהר ובלתי ניתן לעצירה או ריסון.
באחת הסצנות בסרט ווינהאוס מתראיינת לטלוויזיה האנגלית ומספרת שעברה "שיעורי עידון", אבל זה לא ממש עבד. "כשיש לך כל כך הרבה משלך, זה קצת קשה להוסיף", היא אומרת. וזו בדיוק הנקודה - חלק מגדולתה של ווינהאוס טמון בעובדה שהיא מעולם לא היתה מישהי אחרת. היא לא היתה מוצר פופ מסונתז ומהונדס, אלא מוזיקאית בעלת קול חד
וברור, שלא השאירה לעולם ברירה אלא לכרוע ברך לרגליה.
למוזיקה, מן הסתם, יש חלק גדול בסרט הזה. הבחירה של קפדיה להקרין את מילות השירים שוויינהאוס כתבה בזמן שהיא שרה אותם עלולה היתה לצאת מעט קריוקי, אבל האמת שזה עובד. בסופו של דבר על המסך נוצרת תרכובת אלכימית של טקסט, תמונה ובעיקר מוזיקה, שמצליחה לסחוף, לגעת ולרגש.
רגעים שנזכור ביום שאחרי
1. אף שאורכו יותר משעתיים, "איימי" משאיר תחושה של עוד2. העיניים של וויינהאוס כשנודע לה שזכתה בגראמי
3. כשוויינהאוס שרה א־קפלה את “Back to Black” ומצטרפים אליה כל הכלים, יש לי דמעות בעיניים