"אני לא מוכן להיות מקוטלג"

"אני לא מפחד מהמילה פרובוקציה", אומר האמן מחולל הסקנדלים גל וולינץ (32). "אני רוצה להאמין שלעבודות שלי יש אפקט מיידי פרובוקטיבי, אבל אם מישהו רוצה לחשוב עליהן, אז יש להן רבדים נוספים. הפרובוקציה עצמה היא לא לב הדבר, היא כלי שמטרתו לייצר עניין בעולם שהוא רווי דימויים, מלחמות ומאבקים".

גם אם אתם לא יותר מדי מתמצאים באמנות פלסטית, סביר להניח שבאחת הפרובוקציות של וולינץ כבר נתקלתם: האחרונה שבהן היתה שערורייה שפרצה עקב סדרת עבודות שלו שהוצגה בדצמבר האחרון בתערוכה במכללת ספיר, וכללה חמסות שנשאו את הכיתובים "אטבח אל־יהוד", "דאעש" ו"בדם ואש נפדה את פלסטין". אחרי שאחת מהן נשברה בידי סטודנט מהמכללה החלה התערוכה למשוך אש וזכתה לסיקור תקשורתי ניכר.

"אז לא דיברנו על זה, אבל היו ממש איומים על חיי ועל חיי האוצר ליאב מזרחי, עד שנאלצנו לערב את המשטרה", חושף וולינץ. "חששנו שיפגעו בנו, אבל ניסינו להישאר קלילים כקונטרה למצב".

וולינץ. "נבנה לי דימוי ציבורי מסוים ולפעמים אני בכלל לא קשור אליו"צילום: אוראל כהן

דווקא סדרת העבודות החדשה שלו, "חחח" (או באנגלית LOL), אותה הוא מציג בתערוכה "מסמר שיער" אשר נפתחה אמש בגלריית החווה בחולון, פחות פרובוקטיבית במובהק. את הביקורת הנשכנית וולינץ מסווה הפעם מאחורי פרגוד של ילדותיות סכרינית, בדמות ציורי מחשב של פרצופי סמיילי שחורדיניים.

"לא מוכן להיות מקוטלג"

"העבודות מבוססות על פרצוף הסמיילי שהתחיל כאייקון חביב, אבל יש משהו מפלצתי בעובדה שבכל קצוות העולם הוא מעביר את אותו הרגש", הוא מסביר. "את הסמיילי הלבשתי על תופעה ישראלית - הבלונד עם השורשים השחורים. בארץ המראה הזה מייצג מעמד סוציו־אקונומי נמוך או מעמד גבוה, אבל של נובורישים. העבודות מתכתבות גם עם תעשיית הניתוחים הפלסטיים, שגורמת לנו למשטר את עצמנו. הביקורת היא כלפי אלה שגורמים לך להרגיש שאם אתה לא מצטבע, אתה לא מספיק טוב".

לא עושה מה שמצפים

פרשת החמסות לא היתה השערורייה הראשונה ששמו של וולינץ, שגדל בגני תקווה וסיים את לימודי האמנות שלו במדרשה ב־2011, נקשר בה. לפני שנתיים הוא פוטר מעבודתו כמורה בבית הספר הדמוקרטי בחולון, לאחר שתלמידים מצאו ברשת עבודה שבה הוא מצולם כשגבר יונק משדיו. "חינוך מעניין אותי, אבל אני מודע לבעייתיות בבחירה להעסיק מישהו כמוני", הוא אומר היום. לפני כשנה עלה שמו שוב לכותרות הודות לווידיאו שבו נטע את עצמו בקליפ של בריטני ספירס, עבודה שהפכה ויראלית ועוררה הד גדול בעולם.

"היום פחות חשוב לי לייצר את הבום המיידי", הוא אומר. "קיבלתי מספיק יחס משדה האמנות המקומי, ותשומת הלב הזו כבר פחות מעוררת אותי. החלטתי שלא אעשה מה שמצפים ממני — לא אהפוך למלכת דראג בגלל הקליפ של בריטני, ולא אהפוך לשמאלן רדיקלי כי עשיתי את מיצג החמסות. אני לא מוכן להיות מקוטלג. נבנה לי דימוי ציבורי מסוים, ולפעמים אני בכלל לא קשור אליו".

החמסות של וולינץ. "גם אחרי שהסברתי שהעבודות עוסקות באלימות, חטפתי צעקות"

להיות אמן זה פוליטי

"ממדי הרעש שזה עורר הפתיעו אותי. גם אחרי שהסברתי שאלה עבודות שעוסקות בתרבות של אלימות, חטפתי צעקות בטענות כמו 'אנשים יכולים לראות את זה וללכת לרצוח יהודים'. זאת הבעיה המרכזית בארץ — אין הקשבה. אנשים קולטים את הכותרות בלבד ומיד יוצאים למלחמה. זה מה שקרה גם לקוטלר וגרבוז. השלטון של ביבי מייצר דה־לגיטימציה לשמאל, אסור לנו לפתוח את הפה ולהביע דעה שלא עומדת בקנה אחד עם ההגמוניה של הימין".

לכן מיתנת את הפרובוקציות?

"הדימויים של הסמיילים פופיים וקלילים, אבל מגלמים בתוכם את הביקורת. הבחירה שלי פה היתה לייצר משהו מתקתק - חולקו מדבקות של העבודות בפתיחת התערוכה. זה דימוי שיכול להיתלות בחדר של הילד, אבל כשיבינו את כוונת המשורר יתגלה העוקץ שבו".

אתה מרגיש שכאמן אתה מחויב להשמיע את דעותיך הפוליטיות?

"יש אמנים שמה שמעסיק אותם זה לצייר פרפרים ופרחים. זה לא טעמי אבל אני מקבל את זה. לדעתי אמנים פוליטיים יותר חייבים לצאת מגבולות הגלריה, ואני אישית עושה את זה דרך רשתות חברתיות או יוטיוב. להיות אמן זו עמדה פוליטית, על אחת כמה וכמה במדינה שלנו. חשוב לי להתבטא ולהאיר נקודות מבט שונות, גם כאלה שאני לא בהכרח מזדהה איתן אבל קיימות".