"הפכתי לאדם שמשקר פחות"
יעל מלמד נטשה את האדריכלות לטובת הקולנוע והפכה למפיקה מצליחה באמריקה. "סרט שלא מצליח ייקבר בפינה חשוכה. בניין אתה לא יכול להצניע", אומרת זוכת האוסקר בראיון בלעדי, לרגל צאת סרטה "כל האמת על שקרים"
בשעת צהריים שקטה אני נפגש במסעדה תל אביבית עם במאית הסרטים והמפיקה האמריקאית־ישראלית יעל מלמד (47). מלמד נולדה בניו יורק והיא נצר לשושלת מפוארת של אדריכלים - אמה היא עדה כרמי, מהאדריכליות המובילות בארץ וכלת פרס ישראל לארכיטקטורה לשנת 2006; דודה הוא האדריכל רם כרמי וסבה הוא האדריכל האגדי דב כרמי, שבין היתר אחראי לעיצוב היכל התרבות בתל אביב. במקור גם היא עסקה באדריכלות כמיטב המסורת המשפחתית, והקולנוע הוא תפנית לא צפויה בחייה. "הסיפור שלי נסב בעיקר על המעבר מארכיטקטורה לקולנוע", היא מספרת.
"למדתי ארכיטקטורה בייל ובהמשך עבדתי במקצוע קצת בלונדון וקצת בארץ. הספקתי לבנות מעט ולקחתי את זה מאוד קשה - הסיכון שהבניין ייצא רע רבץ עליי. זה בניגוד לעשיית סרטים, שבמהלכה אני הרבה פחות חוששת לסכן 10 מיליון דולר מהפחד שמשהו ייצא רע. סרט שלא מצליח ייקבר בפינה החשוכה שלו. בניין אתה לא יכול להצניע".
יצא למלמד אפילו לשתף פעולה ברמה המקצועית עם אמה. "עבדתי עם אמא שלי משך תקופה בחברה שלה בישראל. ביחס לכל מקום אחר בעולם שנתקלתי בו זה היה נהדר, ועדיין לא הייתי שלמה. עזבתי את המקצוע ואיתו גם את הארץ, חזרתי לניו יורק והתחלתי מחדש". אף שהקולנוע הוא משלח ידה רק ב־15 השנים האחרונות, מלמד כבר הצליחה לגרוף הישגים מרשימים בתחום. לפני שנתיים זכתה באוסקר על הסרט הקצר "אינוסנטה" והיא חתומה על הפקות של עשרות מיליוני דולרים. סרטה החדש, אותו גם ביימה, "כל האמת על שקרים", יוקרן ב־1 ביולי ב־yes. הסרט מתבסס על הניסויים ההתנהגותיים של פרופ' דן אריאלי - עוד ישראלי מצליח.
אריאלי. מומחה לשקרים
אל עולם הסרטים הגיעה מלמד בדלת האחורית - מבלי לעבור במחלקות ללימודי הקולנוע. "התחלתי בתור עוזרת הפקה, טלפנית וכל מה שצריך כדי להישאר במשרד", היא נזכרת. "ארכיטקטורה זה בית ספר טוב לקולנוע. אם שם אתה צריך לדאוג שהאיש של הצנרת לא יהרוס את העבודה של החשמלאי, בקולנוע אתה צריך לדאוג שהסאונדמן יעצים את העבודה של הצלם וכולי".
סרטה הראשון, "הארכיטקט שלי", היה מועמד לאוסקר ב־2003. באותה שנה הקימה עם שותפה את חברת ההפקות סולטי פילמס: "הקמנו את החברה ובמשך שבע שנים עשינו סרטים עלילתיים עם פול אוסטר, ג'ון קזינסקי ועוד".
אנשים מבחילים
הסרט היקר ביותר שהפיקה הוא "ראיונות קצרים עם אנשים מבחילים" בבימויו ובכיכובו של ג'ון קרסינסקי (ג'ים מהסדרה "המשרד") בתקציב של קרוב ל־5 מיליון דולר. "אף פעם לא אהיה מפעל", היא מבהירה, "אנחנו חברת בוטיק, ואני רוצה להשאיר טביעת אצבע ולהקפיד על פרטים. למצוא כל מיני דרכים לספר סיפור".
אחרי כמה גיחות לעולם הקולנוע העלילתי החליטה מלמד שקולנוע תיעודי הוא התחום שלה: "אני מאוד אוהבת עשייה דוקומנטרית, שהיא הרבה פעמים התבוננות לתוך ההתנהגות האנושית במטרה לשנות דפוסי חשיבה".
סרטה החדש, כאמור, מתבסס על הניסויים ההתנהגותיים שערך פרופ' דן אריאלי, מומחה לכלכלה התנהגותית ואחד האקדמאים המפורסמים בעולם, שהוא במקרה גם בן דודה של מלמד. אריאלי מנסה לכמת ולהגדיר את הנטייה האנושית לשקר. "פגשתי את דן לראשונה ב־2009 בניו יורק בחנות תה. אף שאנחנו בני דודים לא נפגשנו לפני כן מעולם", היא מספרת, "דן בדיוק סיים את הספר הראשון שלו וסיפר לי שהוא רוצה לצלם את פירות המחקרים שלו".
מאדוף ואנחנו
"זה התחיל בתור מחקר, לא סרט, וגדל להיות לכזה. בתחילה חשבנו ללכת על השקרנים הגדולים כמו מאדוף או לאנס ארמסטרונג, ועם הזמן הלכנו על אנשים רגילים כי רצינו ללמוד מהם. לא שקרים מתוך ייאוש ולא מתוך פסיכוזה אלא אנשים כמוני וכמוך".
לדבריה, העבודה על הסרט השפיעה עליה גם ברמה האישית: "הפכתי להיות אדם שמשקר פחות. אני חושבת על זה כל הזמן וזה כבר מייצר את האפקט. אני ממליצה לכולם לעורר את המודעות הזאת".
יש הבדל בהפקה של סרטים דוקומנטריים בין ישראל לאמריקה?
"לא מזמן מישהי בתל אביב אמרה לי: 'אתם באמריקה חיים במדינת עולם שלישי' - כי אין מימון ציבורי לסרטים. אולי יש, אבל מעט. הכל כסף פרטי וכסף פרטי בא עם הגבלים. בישראל יש שני דברים חשובים: תמיכה ממשלתית רחבה בסרטים ובתי ספר חדשים וטובים לקולנוע, וזה ניכר באיכות הסרטים".
ומה הסרט הבא שלך?
"לא ברור, אני רוצה לעשות משהו בארץ, אולי משהו שקשור באדריכלות. הסרט הראשון שעשיתי היה קשור באדריכלות. אין הרבה נשים אדריכליות שעובדות לבד, לכן הסיפור של אמא שלי חשוב בעיניי".
