"לבמאי אין מדינה"

ההתרחשות בפסטיבל דרום בסינמטק שדרות לא מזכירה פסטיבלי סרטים אחרים בארץ ובעולם - לא ניכר שם כל ניסיון לשדר זוהר אבל בולט רצון אמיתי לדבר קולנוע לעומק, ומעבר לכך הכניסה לכל הסרטים היא בחינם.

הרוח החיה של הפסטיבל היא סגל מכללת ספיר והסטודנטים, אך ביניהם ניתן לראות את אנשי העיר והסביבה המגיעים לטעום מהחוויה הקולנועית. יוצר בולט המתארח בפסטיבל (שהחל ב־7 ביוני ויסתיים היום) - לטובת רטרוספקטיבה של יצירתו - הוא עלי חמרייב (78), מגדולי הבמאים הרוסים בני זמננו, שעבודתו הקולנועית העשירה פורצת רק באחרונה לתודעת הצופים במערב. חמרייב, יליד אוזבקיסטן, פוקד את שדרות אחרי שביים יותר מ־30 סרטים עלילתיים ו־20 סרטים דוקומנטריים. עד נפילת הקומוניזם והתפרקותה הסופית של ברית המועצות ב־1991 חמרייב היה במאי סובייטי שניסה להיות נאמן לעצמו במסגרת גבולות המשטר. ניתן לומר בפה מלא שהוא בר־סמכא בתחום היחסים שבין השלטון לאנשי האמנות במדינה. שרת התרבות מירי רגב, שביקרה גם היא בפסטיבל, התריעה שישראל לא תשקיע בסרטים אנטי־ציוניים ושאת אלו יש לצנזר. "לא נממן סרטים שהם כלי נשק נגדנו", הכריזה.

התסריט? בזכות הוויסקי

מה דעתך על קריאת שרת התרבות?

"המדינה לא צריכה להתערב בעשיית סרטים. הבמאים צריכים להגיד לשרה 'נכון, את צודקת' ולהמשיך לעשות סרטים כאוות נפשם ולהציג אותם בעולם. עוד כמה שנים יחליפו את השרה, אבל הסרטים יישארו".

זהו ביקורו הראשון של חמרייב בארץ, וניתן להתרשם שהוא מרגיש פה בבית. "כשאני מטייל בעולם אני שואל את עצמי אם הייתי יכול לגור במדינה מסוימת. עד כה היו שתי מדינות כאלו - הודו ואפגניסטן, ובימים האלה נוספה עוד מדינה - ישראל. הכל פה כמו בארץ מולדתי - מוצף שמש וקצת דהוי ממנה".

עלי חמרייב. "היום גם אם אמות מרעב לא אסכים לעשות טלוויזיה"צילום: תומי הרפז

איך נולד "בו בה בו" ("Bo Ba Bu"), סרטך העלילתי האחרון מלפני 17 שנה?

"שנים ארוכות שלא צילמתי סרט. היה לי פרויקט ענק שהצלחתי לגייס למענו 40 מיליון דולר באיטליה, ופתאם הגוש הסובייטי התפרק והכל הוקפא. האיטלקים שהיו אמורים לממן את הפרויקט פשטו את הרגל ואני נכנסתי לדיכאון. נסעתי לבת שלי באוזבקיסטן והיא אמרה - אתה לא מקבל אפילו בקבוק בירה אחד עד שאתה לא כותב תסריט. שאלתי על מה לכתוב? והיא ענתה - יש לך סיפור על אבא ובן שמצויים במשולש רומנטי עם אשה. על פי הקוראן אסור להתחתן עם אשת אביך - על פי זה תפתח את הסרט, ואם תסיים את הסינופסיס עד הבוקר תקבל שני בקבוקי בירה. סיימתי את הסינופסיס וקיבלתי בירה, ואז התחלתי לכתוב את התסריט ועל כל עמוד קיבלתי וויסקי וככה סיימתי אותו".

אמרת פעם שפירוק ברית המועצות היה אסון בשבילך כבמאי. באיזה אופן?

"זו היתה טרגדיה אישית כי איבדתי את העבודה ונאלצתי לעשות סדרות טלוויזיה נחותות. היום גם אם אמות מרעב לא אסכים לעשות טלוויזיה".

עץ מניב פרי

כמו רוב סרטו של חמרייב גם "עגורים לבנים" מ־1966 נאסר להקרנה בברית המועצות. "מצד אחד, נשמעו קריאות לסקול את גיבורי הסרט שלי באבנים ומצד שני, פשוטי העם אהבו אותו", הוא נזכר, "בסופו של דבר המפלגה הקומוניסטית אסרה את הקרנת הסרט באוזבקיסטן וזה עדיין המצב אף על פי שעברו כבר 45 שנה. פעם שחקן אמר לי: 'אני לא אוהב את הגישה שלך, אבל תזכור שעץ שמניב פרי זורקים עליו אבנים, כי זה מה שמפיל את הפירות לאדמה וכך אפשר לאכול אותם. אתה עץ מניב פרי'".

יש לך המלצה לבמאים ישראלים?

"המלצתי היא אל תהיו במאים ישראלים, אל תהיו אוזבקים, אל תהיו אמריקאים, תשכחו אפילו שאתם יהודים. תהיו פשוט במאים. לבמאי אמיתי אין מדינה".