$
פנאי

בחזרה הביתה

למעט עיצוב מסחרר ושחקנית משנה נהדרת, "בחזרה למחר" הוא סרט בעייתי ומפוספס

איתי לב 09:2927.05.15
אי שם בשנות השבעים מישהו בטלוויזיה החינוכית, במחלקה ללימוד אנגלית, הגה רעיון מהפכני: למה שלא ניתן לגבי ודבי מקל קסמים, שיאפשר לשניים לעבור ממקום למקום אם יאחזו בו יחד? הטריק הזה עבד במשך שנים, והבטיח לגבי, דבי ולטלוויזיה החינוכית נצח קטן בפנתיאון הפנטזיה (או המד"ב) הישראלי.

 

נדמה שגם בחברת דיסני חשבו הקיץ על משהו דומה: חפץ (במקרה הזה סיכה - מרצ'נדייז שילדים ימותו להשיג), שיהווה כרטיס כניסה למועדון היוקרתי של החולמים, הממציאים, המדענים, פורצי הגבולות והאמנים. לפי "בחזרה למחר" חולמים אלו יעברו בעזרת הסיכה ליקום מקביל ומתפתח בחלל, בזמן שהמין האנושי לא יצליח להימנע מהשמדה עצמית.

 

אותו עולם אוטופי ומתקדם נעזר בציידי כישרונות כדי למצוא את החולמים. אחת כזאת היא את'ינה, בגילומה של ראפי קאסידי, קרן האור של הסרט, מעין אודרי הפבורן קטנה ונהדרת. ילדה בת 10 בערך, שהיא למעשה תוכנת הפעלה שאמורה לגייס את מיטב המוחות. בכנס ממציאים היא מוצאת ילד מבריק בן גילה, פרנק ווקר, ומגייסת אותו לעולם המחר. 60 שנים מאוחר יותר, כשהוא גדל להיות ג'ורג' קלוני, היא מגייסת מתבגרת אנרכיסטית, קייסי ניוטון שמה (בריט רוברטסון), שמתחילה את הסרט טוב, אך ככל שהוא מתקדם הופכת ליותר ויותר צעקנית ומעט מיותרת. כדי להגיע לעולם המחר ווקר וניוטון חייבים להיפגש, אבל הפגישה לא קלה. הוא מפעם, היא מההווה, ובעיקר - היא בלתי נסבלת. אפילו קלוני אומר לה בשלב מסוים: "תעשי פרצוף של נדהמת ותשתקי". אני מסכים.

 

מתוך "בחזרה למחר". רגשות לא מדויקים מתוך "בחזרה למחר". רגשות לא מדויקים

 

אני חייב לומר ש"בחזרה למחר" בלבל אותי. הבמאי והתסריטאי המוערך בראד בירד ("משפחת סופר־על","רטטוי") כבר עשה סרטים עם יותר תשומת לב ורגישות. קשה היה למצוא את הלב של "בחזרה למחר", והיו בו הרבה רגעים שהרגשתי שהתסריט מרושל ולא מספק, בדברים הגדולים כמו גם בקטנים (למשל, למה אין לקייסי אמא?). האפוקליפסה נראתה מדכאת מדי, וכך גם האווירה הכללית בסרט. זה לא אקשן שמח - החבטות שהגיבורים חוטפים נראו כואבות מדי ומתאימות יותר לאנימציה, הסרט לא מצחיק ואין בו כמעט רגשות אותנטים.

 

אז איפה בכל זאת יש בסרט מעט קסם? קודם כל בעיצוב. ארץ המחר היא עולם עתידני מרהיב הכולל ארכיטקטורה נפלאה ושלל המצאות מגרות דמיון. סצנה יפה במיוחד מתרחשת במגדל אייפל, ומצדיעה לגדולי המדענים של העידן המודרני, אך עיקר היופי בסרט טמון במערכת היחסים בין קלוני לקאסידי, הילדה־מערכת־הפעלה ששבתה את לבו כשהיו ילדים ולא סיפרה לו את סוד רובוטיותה. כשהם נפגשים שוב כעבור שנים, נוצר רגעמיוחד של אהבה בלתי אפשרית בין שניים שהיו כל כך דומים ועכשיו הם כל כך שונים, שזה כואב.

 

1. יו לורי מגלם את הנבל בסרט

2. לפעמים לורי טוב ולפעמים בינוני, אבל החליפה בקרב האחרון נראית עליו מגוחכת

3. סצנת הסיום של הסרט היא אחת המביכות שראיתי, ומזכירה קמפיין של בנטון

בטל שלח
    לכל התגובות
    x