כמה צפוי, ככה מענג
סיפור אמיתי על מכתב שמגיע למחוז חפצו אחרי 30 שנה, נבחרת שחקנים מרשימה ופסקול משירי ג'ון לנון הופכים את "דני קולינס" לסרט נוסחתי שעובד מצוין
עד כמה צפוי, קיטשי ונהדר יכול להיות סרט? לכו לראות את "דני קולינס" ותיווכחו. העלילה, בהשראת סיפורו האמיתי של המוזיקאי הליברפולי סטיב טילסטון, מגוללת את קורותיו של זמר (אל פצ'ינו) שהוציא אלבום פורץ דרך בשנות השבעים ומאז התמסר לחיי סקס, סמים ורוקנרול. תוך כדי שלל תענוגות מפוקפקים קולינס זונח לא רק את היצירה שלו לאנחות, אלא גם את בנו בובי (קאנאבלה). בתחילה אנו פוגשים את קולינס ביום הולדתו, לכוד בתוך מסכת כזבים הוליוודית: מכור לקוקאין ואלכוהול, ממחזר חומרים ותנועות שנס לחם, משקר לעצמו בחברת אשה צעירה ונצלנית - עד שהוא לפתע מתעורר.
הסיבה ליקיצה המנטלית הפתאומית היא מכתב שג'ון לנון בכבודו ובעצמו כתב לו. לנון היה האליל של קולינס, והמכתב מגיע ליעדו באיחור של 30 שנה. כמו נביא שרואה את הנולד, לנון כותב לקולינס שכסף וכל הרע שהוא טומן בחובו עושים דרכם אליו, והדרך היחידה למלט את נפשו מכל זה היא לדבוק באמנות ובאמת שלו.
קולינס נרעש ומחליט לצאת למסע תיקון. הכיוון הכללי - ניו ג'רזי (שמסתמנת בסרט כעיר תאומה של פתח תקווה). הוא מתגורר בבית מלון ומחזר אחר המנהלת שלו (אנט בנינג), מכניס פסנתר לחדרו וחוזר לכתוב מוזיקה. מכאן מתחילה לה תנועת מטוטלת בין יכולתו של קולינס לדבוק בתיקון לבין חזרתו הבלתי נמנעת להרגליו הישנים.
הנוכחות הקבועה היחידה בחייו היא סוכנו הוותיק והנאמן (כריסטופר פלאמר), וכל משפט שהם מחליפים הוא מופת נונשלנטי מפי צמד נצחי שכבר ראה הכל. נבחרת השחקנים בסרט נהדרת. פצ'ינו ובנינג לוקחים יחד את הסיכון בלשחק דמויות שהן על סף הזקנה, אנשים לא צעירים שעדיין מנסים להרגיש בחיים. הם תלויים זה בזה, נאחזים זה בזה והפלא מתחולל. יש ביניהם חן והומור, תשוקה ו"פינג פונג טוב", כפי שקולינס קורא לזה. הניסיון שלו להחזיר את בנו (והמשפחה החדשה שהקים) לחיקו מעט גס וגמלוני, אך כמו במטה קסם - גם זה עובד.
את הפסקול מעטרים שיריו הנהדרים של ג'ון לנון, שנופחים בחוויה הקולנועית את כל המעוף ומרווח הנשימה שסרט יכול לבקש. קולו של לנון מלטף ומוכר, ומספק לפצ'ינו - שגם שר בסרט! - משענת תומכת.
הבמאי דני פוגלמן ("מכוניות", "סוף סוף וגאס") ממשיך להוכיח כי הוא יודע לספק את הסחורה. ללא שום הברקה בימויית של ממש, בעזרת הומור מינורי ואנושי ותוך התמקדות בדמויות ובשחקנים, הוא הופך את "דני קולינס" לסרט שקשה לעמוד בפניו. הסרט עובד ממש לפי הספר (או הסרט), ודווקא כשהצופה חושב שבא לציון גואל, מתפתלת לה העלילה לכיוון מלודרמטי בסגנון "תנאים של חיבה" (אבל אל דאגה, גם שם המזל והממון מנצחים).
רגעים שנזכור ביום שאחרי:
1. כשצופים בסרט קשה שלא להיזכר דווקא בשון פן מגלם כוכב פאנק־רוק מזדקן בסרט "זה בוודאי המקום"
2. מה שמביא לשאלה: "באיזה שחקן היית בוחר לגלם איזה רוקר?"
3. אישית הייתי רוצה לראות את בראד פיט כאקסל רוז המזדקן
