• תפריט
פנאי

"על מה האמנים מתרעמים?"

סרג' תירוש, מהבולטים שבאספני האמנות בישראל, לא מבין את הזעם שהוא והם מעוררים בקרב אמנים. ובלי קשר - ואולי עם - בחלל התצוגה החדש שהוא פותח ביפו אין לו כוונה לשלם לאוצרים

רעות ברנע 09:5720.04.15
"ביחס לשווקים אחרים, אין בישראל אספנות אמיתית", אומר אספן האמנות סרג' תירוש. "מספר האספנים הוא קטן ויש אנשים שבוחרים לבקר אותם, אבל אני לא יודע מהי האלטרנטיבה שהם מציעים. אז מה, יותר טוב שלא יהיו בכלל תערוכות? על מה האמנים מתרעמים?".

את הדברים ביקש תירוש להגיד לאורה של "Hobby", תערוכת היחיד של האמן ישי שפירא קלטר שמוצגת בימים אלה בגלריה RawArt בתל אביב, ודנה ביחסי הכוח בין האמנים ובעלי ההון. בתערוכה מוצגים דיוקנותיהם של שבעת האספנים המרכזיים בארץ ובהם גם תירוש עצמו.

 

"לפי הבנתי, קלטר טוען שיש ניגוד עניינים משום שהתורמים המרכזיים למוזיאון תל אביב הם גם בעלי נכסים בדרום העיר", אומר תירוש. "לא ירדתי לסוף דעתו בעניין זה. אני תורם ויושב בתפקידים שונים במוזיאונים בארץ ובעולם, ומעולם לא עלה בראשי שאולי אני עושה משהו שייחשב כניגוד אינטרסים. מעולם לא עשיתי עסקים עם אף אחד מהתורמים האחרים, וגם אם זה יקרה ביום מן הימים - אני לא רואה בזה שום פסול. אנשים מייצרים לעצמם, בעיני רוחם, דימוי שגוי ולא מציאותי שלנו, האספנים והתורמים. זה נעשה מחוסר בקיאות וכדי לייצר סנסציה".

 

 

מימין: (Study for Portrait II (After the Life Mask of William Blake, מישל פלטניק; Angel, אלה קנדל; The born again bird watcher, נו הופ (Know Hope) מימין: (Study for Portrait II (After the Life Mask of William Blake, מישל פלטניק; Angel, אלה קנדל; The born again bird watcher, נו הופ (Know Hope) צילום: עמית שעל

 

איך אתה מסביר את יחסי האהבה־שנאה בין אמנים ואספנים בארץ?

 

"זו שאלה טובה. הריכוזיות - כמה בעלי כוח ששולטים בשוק האמנות - הרבה פחות דרמטית פה מאשר במדינות אחרות בעולם. בשנים האחרונות אני רואה הרבה יותר אמנים ששמחים לעבוד עם אספנים, והם גם יותר אקטיביים בליזום את שיתופי הפעולה האלה. אני חושב שהאמנים מבינים מה האספן יכול לתרום להם - הן במובן הכלכלי והן מבחינת חשיבה וקשרים. אני אישית מקבל המון פניות, ואני מעריך את הפונים".

 

תירוש (48) הוא דמות מפתח בסצנת האמנות הישראלית. הוא נולד ביפו למשפחה אמידה, ואביו היה אספן ובעל גלריות. "פמפמו לי על אמנות בבית", הוא מספר, "והאמת היא שזה יצר אצלי אנטי בהתחלה. רציתי משהו אחר".

 

תירוש למד מינהל עסקים בפריז והמשיך לקריירה בסיטיבנק, אבל כבר בזמן הלימודים האמנות לכדה אותו שוב. "גם הוריי ואחי חיו בפריז ומצאתי את עצמי מצטרף לטיולים בגלריות. אז גם התחלתי לרכוש אמנות בעצמי".

 

בתחילת שנות התשעים הוא היה מעורב בהקמת בית המכירות הפומביות תירוש שאותו מנהלים כיום אחותו ובעלה, וב־2009 עזב את הבנקאות והקים את ST-ART. "המיזם הזה התחיל מתוך יצר אספני טהור ורצון לתמוך באמנים צעירים", הוא מסביר. "היה לי ברור שזו חברה שתפסיד כסף, וכל השנים היא אכן הפסידה. בשנה שעברה היא הרוויחה לראשונה בזכות מישל פלטניק, שמכר יפה מאוד".

 

נותן במה (לא כסף)

 

בהמשך השנה יפתח תירוש את חלל התצוגה הרשמי הראשון שלו כחלק ממתחם "פשפשים UP MARKET" בשוק הפשפשים ביפו. החלל של תירוש יצטרף לגלריה של אוניברסיטת תל־אביב שמציגה את האוסף של יגאל אהובי, ולאלמא, המלון ומרכז האמנויות של לילי אלשטיין בזכרון יעקב — כולם חללי תצוגה של אספנים פרטיים.

 

זה מקרי שכולכם עשיתם את המהלך הזה במקביל?

"גם זו לא תופעה שהומצאה בארץ, ולכל אחד מאיתנו ישנן הסיבות שלו. אצלי זה בכלל התחיל מרצון לחלל חדש למשרדים שלנו, לצד הרצון להציג באופן שוטף את האוסף שלי, שרוב הזמן יושב במחסנים".

 

עם השקת החלל יושק גם פרויקט "Curating START", שבמסגרתו מזמין תירוש אנשים להציע את עצמם כאוצרי התערוכות השונות שיוצגו בחלל, ויורכבו כולן מהאוסף שלו. "אני חושב שאספנים הם בהרבה מקרים אוצרים מדהימים בפני עצמם. לא מזמן ראיתי תערוכה מהאוסף של בנו כלב ופשוט נפעמתי. היו שם עומק, חדות, הבנה, כישורים. כלב הוא דוגמה לאספן שעובד עם אמצעים לא גדולים אבל מצליח לבנות דברים טובים. במקום להציג את 700 עבודות האוסף מנקודת המבט שלי, בחרתי להזמין אוצרים להגיש הצעות סביב נושאים שמעניינים אותם. אני אוהב לעשות דברים שלא נעשו קודם לכן. כל דבר שעשיתי, בזמן שעשיתי אותו - היה ראשון מסוגו".

 

האוצרים יקבלו תשלום?

"בשלב זה לא. הם כן יקבלו במה, ומתוך כל התערוכות שיוצגו במהלך השנה השאיפה היא להציג גם תערוכה אחת גדולה יותר. יכול להיות שלאוצר של התערוכה הזו יהיה גם פרס כספי".

 

מפנה עורף למערב

 

מה שמעסיק את תירוש בימים אלה יותר מכל הוא הקרן להשקעה באמנות שהקים לפני כשלוש שנים, Vantage Art. לטובתה הוא מסתובב רוב הזמן בעולם, מחפש אמנים ויצירות להשקיע בהם - בעיקר במדינות מתפתחות.

 

"לא רציתי להיות סתם עוד קרן השקעות שמתייחסת לאמנות כמוצר בלבד", הוא אומר, "אלא כזו שתבנה אוסף בעל ייחודיות, שמביא צבע חדש. אני מרגיש שהאמנות במדינות מתפתחות יותר מעניינת - איפה שמתרחשים שינויים כלכליים והיסטוריים והעולם נפתח לעיני היוצרים. כמו כן, המחירים כיום במדינות האלה נמוכים יותר מבמערב.

 

"אם נסתכל על אמנים חיים מהדור העכשווי, אפשר לראות שהיצירה היקרה ביותר של איי וויווי הסיני נמכרה עד כה ב־4.4 מיליון דולר. אמני המערב המקבילים, כמו ג'ף קונס או גרהרד ריכטר, מוכרים ב־30–40 מיליון דולר ליצירה וצפונה. אין הצדקה לפער הזה, והוא ייסגר. אני חושב שאיי וויווי צריך להיות יקר יותר מקונס".

 

עם העיסוק הגובר בקרן, אתה מקדיש היום פחות זמן לאמנים ישראלים?

"כן. היום אני מבלה יותר בחוץ לארץ, כשהעבודה שלי כאן ממוקדת בקידום אמנים ספורים שאני מאמין בהם במיוחד".

 

בעבר הגדרת את עצמך כפילנתרופ. אתה עדיין מרגיש כך?

"אני פחות אוהב לקרוא לזה פילנתרופיה. אני מגדיר את זה כתמיכה. יש הסתברות שבסופו של דבר כל העשייה הזאת תחזיר את עצמה ותהפוך להשקעה רווחית".

 

 

 

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות