"כפיים עם יד אחת"

מרגע עלייתם לבמה של הזאפה בתל אביב בצהרי שישי, החצר האחורית לא הפסיקו לתקשר עם הקהל. זה יוצא דופן. רוב ההופעות, במיוחד של להקות, מתחילות ללא דיבורים מקדימים, וה"ערב טוב" הראשון מגיח איפשהו בין השיר הראשון לרביעי. אצל החצר האחורית עוד לפני שכל הנגנים תפסו את מקומם קיבל יענק'לה רוטבליט את פני הקהל בלבביות, שאל אם אכלו ושתו, והזהיר אותם מהחשבון.

סוג של סופר־גרופ

החצר האחורית היא עוף מוזר. אפשר לקרוא לה סופר־גרופ - מצד אחד תומר יוסף (תופים) ואיתמר ציגלר (בס וגיטרה) מבלקן ביט בוקס, בחיזוק של גיטריסט הלהקה רון בונקר. מצד שני גדי רונן מלהקת דבק (קלידים ובס), שבשנים האחרונות עובדת בצמוד לרוטבליט, שמצדו מתפקד ככותב ראשי, אב רוחני ומארח פעיל.

החצר האחורית בהופעה. לא הפסיקו לתקשר עם הקהלנמרוד גליקמן

את השיר הראשון, "שני שקרים", ספק שר ספק דקלם רוטבליט, והוא עשה זאת בחינניות ונעימות שעוררו געגועים ליוסי בנאי, בטח כשמביאים בחשבון את הטקסטים החדים. כבר בשיר השני, "המקור מצטט העתק", הקצב התגבר והסולן התחלף (הפעם זה היה גדי רונן, ששר מעמדת הקלידים). פה מתגלה היתרון והחיסרון של הסופר־גרופ: בארבעת השירים הראשונים כל אחד מארבעת חברי הלהקה הגרעינית שר סולו, וכל שיר מושך לכיוון אחר. זה מעיד על כישרון רב וגיוון, אבל נדמה שתכנון שונה של סדר השירים היה יכול להיות אפקטיבי יותר. רגע אחד זה סוף שבוע רגוע, אחר כך סול־ג'אז אנרגטי, בהמשך רגאיי מהיר עם פאוזות קצרות, ואז חוזרים לאמצע הדרך.

חוסר סיפוק מהקהל

רוטבליט הביע לא פעם את חוסר שביעות רצונו מהקהל, בחיוך וקריצה כמובן. "לפני שלושה ימים הופענו בפריפריה", סיפר בין השירים, ותיאר איך הקהל רקד לאורך כל ההופעה. "יש תחושה שהיום אנחנו מופיעים בסניף של מרצ", הוסיף, וסביר להניח שלא התכוון לתשדיר הבחירות המפורסם שבו חברי המפלגה מפזזים בחדווה. כנציג הקהל אני יכול לסנגר ולהגיד שסדר השירים לא עזר להכניס לאווירת ריקודים, וגם רביעיית כלי המיתר שהתארחה - שלא הוסיפה ולא גרעה - לא ממש הכניסה את המאזינים למצב רוח קופצני. מצד שני, חשוב גם להזכיר שלילדים היתה נציגות נכבדת בקהל, ואלה לא חסכו בהתלהבות.

עם כל החיבה לשירים המרימים ולסיפוק ששודר מהבמה נוכח קהל רוקד, הרגעים הגדולים ביותר של המופע קרו דווקא בשירים הנינוחים יותר, דוגמת "הסיפור הגדול" - שכמו נכתב להיות מושר בקבוצה מול מדורה, או "מענה קולי" עם הפזמון הנוסטלגי. בשיא ההופעה הבמה מכילה תשעה נגנים, ולרגע קצר ויפה נשארו רק שלושה, בביצוע עדין ל"אגדה אורבנית של סתיו". מיד בסיומו שבו לבמה בונקר ורוטבליט, שלא הפסיק להתבדח ("בונקר הלך לעשן, אני הייתי צריך להשתין"), להפעיל אנשים מהקהל כדי לפתוח בקבוק קאווה, ולהבטיח שזה בסך הכל "הבקבוק הראשון שאתם רואים".

האווירה המשועשעת לא הפריעה להתרגש מ"שיר האביונים", שנשען ברובו על נגינה מינימליסטית של בונקר על גיטרה עמוסת אפקט ריוורב מהדהד, ועל שירה בארבעה קולות בסגנון שירת עבדים שחורה. מובן שמחיאות הכפיים הסוערות אחרי הביצוע הנפלא הזה לא סיפקו את רוטבליט, שהתריס מול הקהל ואמר "נשמע כאילו אתם מוחאים כפיים עם יד אחת".

על אף חוסר האחידות, אין ספק שמדובר בהופעה מומלצת ובהרכב שמתפוצץ מכישרון. מספיק להתייחס לשלושת שירי ההדרן כדי להצביע על המנעד הרחב שהופעה של החצר האחורית מכסה: "במקום חוברת לזכרו" - בלוז ברים עם זיופים קלים ונונשלנטיים של רוטבליט; ביצוע מחודש ל"לשרוק בחושך", קלאסיקה שכתב לאריק איינשטיין לפני 40 שנה; ו"אחד משלנו" המקפיץ, שסוף סוף הרים את אחרוני הסרבנים מהכיסאות.

ההופעה הבאה: 18.4, הצוללת הצהובה, ירושלים