ביקורת סרט: במזרח אין כל חדש
"לווייתן" הרוסי הוא יצירה חכמה שמציבה מראה חדה מול השחיתות השלטונית. לא פלא שהיא הכעיסה את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שתמונתו מופיעה על המסך למשך דקות ארוכות כשהיא עקומה, קטנה ולא זוהרת
מתי ראיתם לאחרונה סרט רוסי? סרטו הרביעי של אנדריי זוויאגיניצב ("השיבה", "ילנה") מאפשר לצופים ברחבי העולם להתחבר לדופק החלש — ויש שיאמרו רקוב ואנכרוניסטי — של הקולנוע הרוסי. אם חשבתם על ערב של בידור קל זה לא הסרט בשבילכם, אבל "לווייתן" הארוך (140 דקות) הוא סרט שגורם להרגיש ולחשוב, עם עומס של סמליות, מראה נחרצת שהוא מציב מול הסיאוב השלטוני, וסיפור אהבה טרגי אחד.
"לווייתן" פורס את סיפורו של ניקולאי (קוליה), המנסה להילחם על ביתו אל מול ראש עיר מושחת, שמנסה להשתלט על אותה קרקע בדיוק. זה רוצה לקיים על הקרקע את משפחתו ולחבר בין אשתו החדשה ובנו מנישואים קודמים, וזה רוצה להקים כנסייה פרוסלאבית לתפארת הקשר בין האדם, אמונתו והממשל. כמו שאומרים: ניפגש בבית המשפט.
תזכורת חתרנית
זה לא באמת מאבק שווה כוחות. גורלו של ניקולאי הוא גורלו של איוב — כך רומז הסרט לכל אורכו ולשם תנועתו. אף שחברו הטוב דמיטרי (דימה), פרקליט ממוסקבה ששירת תחתיו בצבא, נחלץ לעזרת ניקולאי ומפגין אומץ לב נוכח המרות השלטונית המסואבת, ניקולאי האומלל ילמד במהלך הניסיון לזכות בצדק משפטי כי גם חבריו ומשפחתו אינם נאמנים לו כמו שחשב — ומשם צומחת לה טרגדיה נוספת.
"לווייתן", שבקושי מוקרן ברוסיה, הוא סרט אמיץ, במיוחד על רקע שלטון האימים של הנשיא ולדימיר פוטין, שתמונתו מופיעה על המסך למשך דקות ארוכות כשהיא עקומה, קטנה ולא זוהרת, תלויה על הקיר בלשכת ראש העיר המושחת, עומדת מאחוריו. יש בחתרנות הקולנועית הזאת אלמנט של גבורה, לא פחות, משום שהקולנוע הוא בין השאר גם כלי פוליטי שבדרך כלל (וגם במקרה של הסרט הזה הזה) ממומן בידי הממשל.
במובן הזה, "לווייתן" הוא מעין תזכורת עכשווית לכמה מיצירות הספרות החתרניות והחשובות ביותר שהגיעו מאמא רוסיה, דוגמת "12 הכיס
אות" ו"מוסקבה פטושקי".
קולנוע עם סבלנות
הסרט, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן, רלבנטי מאוד נוכח התחזקות שלטונות המדינה מול האזרח הקטן. זה קורה בעיקר במזרח — אך לא רק שם. גיבוריו יכולים לעשות מעט מאוד כדי לברוח מגורלם: הם לא יכולים להילחם במדינה הכל יכולה או בטבע שלהם — המנדט שלהם בדרך כלל מסתכם בבקבוק וודקה, שהם יכולים לרוקן, ובאדישות הקיומית שהם יכולים לפתח.
יש בקולנוע הריאליסטי של זוויאגיניצב סבלנות. בדומה לקולנוע של בורי ביג'ה גיילן הטורקי, הסרט כולל סיפורים גדולים שהופכים לפרטי מציאות כמעט טריוויאליים, משחק אמין של השחקנים בסצנות שבהן הם מפוכחים (כמו גם בסצנות הרבות שבהן הם שיכורים), ומוזיקה של פיליפ גלאס הנצחי, שכאילו מזמינה את הגיבורים והצופים להיכנס למתחם של אסון. כל זה קורה על רקע נופי צפון רוסיה, חבלי ארץ שיד מערבית אינה משגת, פראיים ושכוחי אל אך בה בעת כאלה שהמציאות האנושית המתקיימת בהם דומה באופן מפתיע לזו שלנו.
אף על פי שבסרט מופיע שלד של לווייתן די קונבנציונלי, הלווייתן התנ"כי אינו היונק שכיכב ב"מובי דיק", אלא מפלצת ימית הדומה יותר לתנין ענק ממדים, או נחש אימתני. אותה מפלצת, שגם הפילוסוף הפוליטי תומס הובס קרא על שמה את ספרו, היא משל לכוח הלא מוגבל שיש למדינה על אזרחיה.
רגעים שזכור ביום שאחרי
1. מקסים איך שהרוסים אוהבים שמות חיבה2. מעניין כמה עולה בקבוק וודקה ברוסיה
3. רובל אחד שווה 0.05 שקל, כך שהפיצוי המוצע לניקולאי על אדמתו הוא 25 אלף שקל. בושה
