למה כולם אותו הדבר?
הוא ניצב במקום מרכזי במשך שעתיים בלבד ולוכד במצלמתו עוברי אורח אקראיים ללא ידיעתם. הספר המדהים של הנס אייקלבום ממפה את הזהות האופנתית המטרידה במאה ה־21
ארנהם, הולנד, 9 בנובמבר 1992: 15 נשים וגברים במעילי גשם אדומים, שישה מהם בג'ינס כחולים, שלושה עם שקיות קניות. ניו יורק, 24 באוגוסט 1997: 15 גברים חשופי חזה על רולרבליידס, רובם שריריים ושזופים, כולם חוץ מאחד במכנסיים קצרים. פריז, 9 בספטמבר 2006: 12 צעירים בטישירטים או סווטשירטים וג'ינס, כל אחד עם תיק לואי ויטון קטן. כל קבוצת מצולמים מסודרת בפורמט קבוע ומדגימה דמיון מטריד בסגנון הלבוש או במחוות - מאות מקבצים, יותר מ־6,000 תצלומים, שנה אחר שנה, כמו קטלוג עצום של בני אדם וצורות הלבוש המשתנות אבל הדומות להפליא שלהם.
המצולמים בכל אחת מסדרות הדיוקנאות, שמקובצות לראשונה בספר "People of the 21st Century" שיצא בחודש שעבר, נלכדו במהלך שעתיים בלבד ובאותו הלוקיישן בעדשת הנס אייקלבום (64), צלם הולנדי שלפני 22 שנה החל במסעו הוויזואלי לתיעוד וחקירה של הזהות האנושית.
"אני תמיד מגיע למקום שבו מתקבצים אנשים רבים, לעתים קרובות למרכז קניות, ובוחן את העוברים ושבים במשך עשר דקות, שבמהלכן אני מוצא את התמות לאותו יום. לפעמים תמה אחת ולפעמים אפילו שלוש־ארבע. אני מצלם במשך שעתיים בדיוק, 40–50 פריימים לכל סט", מספר אייקלבום ל"כלכליסט". המצולמים אינם מודעים לעובדת היותם מצולמים, הוא מסביר, וכדי לוודא זאת הוא תולה את המצלמה על צווארו ומפעיל אותה באמצעות שלט רחוק: "הכי חשוב לי לתפוס אותם במצב טבעי לחלוטין, וזה לא היה אפשרי אם הם היו רואים שאני מצלם".
להימנעות ממבט מבעד לעדשה יש מטרה נוספת: לנטרל ככל האפשר את השפעת נקודת המבט שלו כצלם על התוצאה הסופית. "כשהתחלתי ליצור את הסדרות לא תמיד ידעתי מה אקבל. היום אני מתורגל כל כך, שגם בלי להביט דרך העדשה אני יודע בדיוק איך כל תמונה תיראה", הוא אומר.
בעצם אתה מצלם תמיד אותו פורטרט בדרכים שונות, אני שואל את אייקלבום, זה תמיד האדם הרגיל ביותר ברגע הרגיל והיומיומי ביותר שלו.
"נכון. חשוב לי מאוד שהמצולמים יהיו אנשים רגילים ולא כאלה שמנסים להיראות מיוחדים", הוא אומר - גישה שמייחדת אותו ממרבית צלמי הרחוב, שמחפשים את הסובייקטים יוצאי הדופן והמרשימים ביותר. הדוגמה העכשווית הבולטת ביותר היא ברנדון סטנטון ופרויקט "People of New York" שלו.
"עוד לא מצאתי תשובה"
את אייקלבום, לעומתם, מעניינים אלה שנראים ומתלבשים כמו כולם, ובאמצעותם הוא מנסה לבחון איך כל אחד מאיתנו הוא תוצר של החברה שמקיפה אותו. "אני שואל את עצמי בכל יום איך זה שבסופו של דבר אני נראה כמו אחרים, אף שהלכתי לחנות ובחרתי פריטים שנדמה היה לי שנוצרו בשבילי? אני מצלם את הפרויקט כבר שנים ועדיין לא מצאתי תשובה".
הסתירה בין הדימוי של האדם הייחודי, האינדיבידואלי ובעל הסגנון האישי, שבאמצעותו מנסות חברות האופנה למכור לנו בגדים, לבין האופן שבו רובנו מתלבשים בפועל - בסגנון זהה כמעט ל־14 אנשים אקראיים שחלקו איתנו כמה עשרות מטרים רבועים למשך שעתיים - היא אחת השאלות המסקרנות שעולות מדפדוף בספר. "התובנה העיקרית שלי היא שקל מאוד לעשות עלינו מניפולציות. לפני עשר שנים, למשל, לא הייתי מאמין שיום יבוא ואנעל סנדלים, אבל מישהו גרם לי לשנות את דעתי. כנראה הרבה יותר קל להשפיע על התודעה מכפי שאנשים חושבים", הוא אומר.
אף שהוא מצלם את האנשים מבלי לקבל את רשותם ומציג אותם כפרטים חסרי ייחוד בתוך קבוצה שחולקת סגנון לבוש זהה מבלי לדעת, טוען אייקלבום כי מעולם לא נתקל במצולמים מאוכזבים או זועמים שמצאו את עצמם בעבודותיו. "התגובה תמיד זהה. הם שמחים לגלות שנכללו בסדרה, מבקשים שאשלח להם את התמונה וזהו".
מתלבשים לרשתות
בשנים האחרונות, אומר אייקלבום, הוא מזהה השפעה ניכרת של האינטרנט והתרבות הדיגיטלית על צורת הלבוש. "לצעירים היום פחות אכפת מהרושם שהם עושים בעולם האמיתי, ויותר חשוב להם איך הם נראים ברשתות החברתיות. למשל, אני רואה היום הרבה יותר פריטים עם כיתובים. אם פעם היית לובש ז'קט יפה והולך לפארק בתקווה שבחורות יבחינו בך, היום אנשים מעבירים מסרים אחרת: לובשים טישירט שמודפס עליה 'אני מחפש אהבה'", הוא אומר.
הפרויקט הזה, לדברי אייקלבום, הוא גם דיוקן שלו: "הדבר המעניין ביותר שגיליתי הוא עד כמה בני האדם פגיעים, עד כמה כל אחד שביר ועדין וניתן למניפולציה. בעבורי זה גילוי מרגש אבל גם מפחיד מאוד", מסכם אייקלבום.
