מי מפחד מהזאב הרע?

"הורים חושבים שאם הם יקראו לילדים שלהם סיפורים על הרפתקאות נועזות זה יסכן אותם, אבל זו מחשבה שקצת מעקרת את כל רעיון האמנות", אומרת תמר הוכשטטר, סופרת ומאיירת ספרי ילדים, "מבוגרים הם אלה שיוצרים את הספרות לילדים, שקונים אותה, ועד שלב מסוים היא גם עוברת דרך קולם כשהם מקריאים אותה, כלומר, הילד מקבל ספרות מסוננת".

הוכשטטר מתייחסת לתופעה שלטענתה משתלטת על עולם ספרות הילדים הישראלי - והיא החרדה של ההורים שמתבטאת, לדבריה, במילה הכתובה. "נכון שבעיני רבים ספרות ילדים נחשבת אמנות נמוכה, אבל זו אמנות לכל דבר, וככזו היא צריכה לתת חופש ודרור לרעיונות מסוימים", אומרת הוכשטטר, "בספרות ילדים עכשווית, בעיקר בישראל ובארה"ב, זה לא ממש קורה, ואחת התופעות הרווחות היא הורות מגוננת, שנובעת מחרדה ואשמה".

מי מפחד מהזאב הרע צילום: מורן ברק

בלי "אורה הכפולה"

הוכשטטר תרצה היום בכנס ספרי הילדים של "הפנקס", כתב עת אינטרנטי העוסק בספרות ותרבות ילדים ונוער, שיתקיים במדיטק בחולון. היא תרצה על ספרות ילדים חרדתית ועל האופן שבו החרדה ההורית מתבטאת בספרות לילדים בישראל. "נדיר, למשל, לקרוא היום על בריחות מהבית, תופעה שנכתב עליה רבות בעבר", היא מספרת, "בספר 'אלי בורחת מהבית' של דניאלה קליין מ־2009 מסופר על ילדה שמתכננת לברוח מהבית. אמה מנסה לשכנע אותה שזה לא רעיון טוב, ובסוף מורידים אותה מהתוכנית. זה משקף את הרעיון שכל דבר שהילדים עושים נידון בתוך המשפחה. ההורים היום מוצגים בספרים כדמויות בעלות מודעות פסיכולוגית חינוכית גבוהה מאוד".

גם סיפורים על יתומים נדירים מאוד כיום, מסבירה הוכשטטר, "אולי כי התופעה עצמה פחות קיימת, או כי זה עצוב מדי. שמעתי אפילו טענות של הורים נגד 'אורה הכפולה', מחשש שילדים להורים גרושים יאמינו שבכוחם לשנות את הגזירה הזאת. דקלה קידר הוציאה ב־2011 את 'אמא נשארת בגן', שעוסק בילדה שמתקשה להיפרד, ולכן אמה נשארת בגן בכל מיני הסוואות. כשאתה קורא את זה כמבוגר אתה תוהה למי מהשתיים בעצם קשה יותר להיפרד".

תמר הוכשטטר צילום: רוני פרל

גם האיורים משחקים תפקיד חשוב.

"איורים בהחלט יכולים לשנות אווירה של ספר. לדוגמה, הספר 'אין שם אריה' של נורית זרחי, שיצא בתחילת שנות התשעים, הוא ספר די מטריד שמתאר בגוף ראשון רבים קבוצה של ילדים שהולכים בשכונה וחוזרים על המשפט 'אין שם אריה'. החזרה הזאת מעצימה את החרדה מאותו אריה. האיורים במהדורה המקורית היו מונכרומטיים, תיארו דמויות לא שמחות במיוחד ולא היוו נחמה לצד הטקסט המטריד. לאחרונה יצא הספר במהדורה מחודשת עם איורים שמעניקים לו פרשנות אחרת, באמצעות ילדים מחייכים ואווירה שמחה".

אבל למה זה נורא?

"אלה ספרים שמציגים מציאות רכה ומעובדת מאוד, ובנוסף, אני לא חושבת שכל דבר בספרי הילדים חייב להיות תואם מציאות באופן מובהק. במידה מסוימת זה מצמצם גבולות במקום להרחיב אותם".

ובכל זאת, יש בזה גם משהו חיובי?

"העובדה שההורים נמצאים בתמונה לא בהכרח הופכת ספר ללא טוב. בהרבה מקרים הסופר, המאייר או העורך לוקחים על עצמם את תפקיד המבוגר האחראי. בספרות למבוגרים הרי אין להם תפקיד חינוכי, ובספרות לילדים יש".

מהבחוץ לסלון

הוכשטטר מצביעה גם על השינוי שחל על פני השנים בתיאור המציאות הישראלית. "ההתרחשויות עברו מהשדה אל הסלון. יש מעט ספרים עכשוויים שמתארים אווירה שכונתית, כמו ספרו של יונתן יבין 'בשכונה שלנו' מ־2010, שהוא בעצם ספר נוסטלגי, מתאר משהו שכבר לא ממש קיים".

מה לגבי הספרים הפופולריים היום לילדים, של רינת הופר או דויד גרוסמן?

"'איילת מטיילת' של הופר אמנם עושה איזשהו מסע, אבל לא קורה בו שום דבר מדאיג. ככלל, הסיפורים שלה פחות עוסקים במסעות של עצמאות. בספריו של דויד גרוסמן יש תהליך מעניין: ספרו הראשון לילדים, 'איתמר מטייל על קירות', הוא היחיד בסדרה שבו האב אינו נוכח. איתמר אמנם עושה את המסע בתוך חדרו, אבל הוא כן מבצע פעולה הרואית, ובזכות עצמו בלבד. החל מהספר השני דמות האב נמצאת שם בנוכחות מוגברת".

לדברי הוכשטטר, התופעה בולטת בישראל אבל קיימת גם בעולם, בעיקר בארה"ב. "אין ספק שיש קשר גם למציאות בארץ", היא אומרת, "מצד שני, בעבר לא היה בטוח יותר, ועדיין ילדים בילו כל היום בחוץ. כיוון שזה קורה היום פחות, זה גם מופיע פחות בספרים. באירופה התופעה פחות בולטת. יש למשל ספר נורבגי שנקרא 'איש כועס' של הסופרת Gro Dahle שעוסק באב מכה. זה ספר קיצוני וחריף, גם באיורים, אבל גם מרשים. לילדים שחווים חוויה כזו או לילדים שצריכים לדעת שהתופעה קיימת הוא מציג בצורה מדויקת את האבא שהילד אוהב והופך להיות כזה שמפחדים ממנו".