כותב מילה במילה

היה היה איש אחד שהחליף את כל השמות של אנשי הקשר בטלפון שלו לשמה של האשה שעזבה אותו. מאז, בכל פעם שהטלפון מצלצל, ולו לרגע, הוא מאושר כמו ילד.

אלכס אפשטיין. "מבחינתי הקורא תמיד צודק" צילום: עמית שעל

ספריו הקודמים של אפשטיין ("מחשב אהבה מחדש", "לקסם הבא אזדקק לכנפיים", "קיצורי דרך הביתה" ו"לכחול אין דרום") זכו לביקורות מהללות מקיר לקיר ותורגמו לשלל שפות. הפעם הוא החליט על שינוי - את ספרו החדש לא תמצאו באף אחת מחנויות הספרים. נדמה שאפשטיין פורץ כאן דרך למקום שבו נקרא ספרים בעברית בעתיד. את הספר אפשר לקנות בשתי דרכים, שתיהן דרך אתר אינדיבוק (indiebook.co.il). הראשונה היא מהדורה דיגיטלית, שמחירה 24 שקל, שמלווה גם באיור שער מופלא של דוד פולונסקי ובשלל לינקים בתוך הסיפורים, שישמיעו לכם, למשל, פסקול של קאברים קסומים בזמן שאתם קוראים. השנייה, שמשחקת על קו התפר שבין ישן במיוחד לעתידני, היא כספר שכתוב כולו בכתב ידו של אפשטיין. תמורת 330 שקל אפשטיין יושב ומעתיק עבור הקונה סיפור סיפור, עד לקבלת עותק ייחודי.

אנחנו יושבים בבית קפה תל־אביבי שבו ב־11:00 בבוקר אין מקום לנשום בגלל שלל שחקנים, עיתונאים וזמרים. אפשטיין שולף בגאווה עותק כתוב בכתב ידו, שהוא סיים השבוע. כשהרעיון לכתוב ספר מקורי לכל קונה עלה, הוא היה משוכנע שבגלל התמחור הגבוה הוא לא יצטרך לכתוב יותר מחמישה עותקים. השבוע, כשהגיעה ההזמנה ה־20, הוא התחיל לדאוג. בניגוד לשלל אוכלי החינם שמסביבנו, אפשטיין דווקא עובד: הוא כותב שוב ושוב את "יד ראשונה מסופר".

"יד ראשונה מסופר" בכתב ידו של אלכס אפשטיין. 330 שקל לעותק ייחודי צילום: עמית שעל

תגיד, מישהו כבר קרא את הסיפור הזה?

"מה פתאום! אתה תהיה הראשון".

אבל הוא אמיתי?

"בדיוני. ודאי שמעת את הפתגם, כל הסיפורים האמיתיים דומים זה לזה, אך הסיפורים הבדיוניים – אמיתיים הם כל אחד על פי דרכו".

לא שמעתי, אבל אולי זה לטובה. סיפורים אמיתיים יש לי בחיים בלי סוף. מה שמזכיר לי: כמה מילים יש בסיפור?

"בדיוק מאה. והאמן לי — בחרתי אותן אחת־אחת. כל מילה דיקנס. שנעשה שוב ספירת מילים לפני הקנייה?".

אין צורך, אני מאמין לך. יש לי שאלה הרבה יותר חשובה: אהבה יש בסיפור?

"מה השאלה בכלל? אפילו תוכו רצוף אהבה".

טוב, השתכנעתי. תארוז לי שניים.

איור השער של דוד פלונסקי צילום: עמית שעל

לכל סיפור בספר, מתשע ועד 200 מילים, יש התחלה, אמצע וסוף, אבל הגיבורים חוזרים לפעמים לביקורים נוספים. בעיקר הכלבים הביוניים, חנות הספרים על הירח, מכונות הזמן, אסטרונאוטים סובייטים, צ'כוב ודון קיחוטה. יש גם שעשועים כמו "מאה שנים של מגהצים קסומים", סיפור שתורגם באדיבות גוגל טרנסלייט, וערימות של אהבות נכזבות, כמו בסיפור "ה־WiFi הנעול של הלב".

הם נפרדו לפני שנה. אומרים שגעגועים הם האוטוקורקט של הלב השבור אבל הוא עדיין עובר מפעם לפעם ליד ביתה, לבדוק אם כבר החליפה סיסמה: השם שלו, השם שלה, התאריך של פגישתם הראשונה.

אפשטיין משועשע. "אני לא ממש אוהב לדבר על הספרים שלי", הוא אומר, "מבחינתי הקורא תמיד צודק. אין פרשנות, או אמת, רק המילים שנמצאות שם".

אבל גם הסופר הכי מוכשר בעולם לא יצליח לכתוב על לב שבור אם הלב שלו לא נשבר - אני מנסה להקשות בניסיון לדלות פרטים, אבל אפשטיין הוא כנראה האדם האחרון בעולם שייפול למלכודת. "אחרי שהלב שלך נשבר פעם אחת", הוא צוחק, "אתה יכול לשחזר את הרגע הזה 5,000 פעם. פעם אחת מספיקה".

באביב 1980, לפני שירדנו מהמטוס שהטיס אותנו מווינה לישראל, אמרה אמי לדיילת את המילה היחידה שידעה בעברית: "שלום". הדיילת - כך אני מניח - ענתה לאמי, "ברוכים הבאים". ביציאה מהטרמינל ראיתי עץ דקל והייתי מאושר (הבנתי שהוריי הביאו אותי ליבשת הקסומה מכולן: אפריקה). אך בנסיעה הקצרה למעון העולים בלוד לא ראיתי ולו אריה אחד. וגם אחר כך לא.

למעשה, אם עליי לסכם את 35 השנים שאני חי בישראל, עליי להודות שהפעם היחידה שבה ראיתי אריה ברחוב היתה בחלום. והחלום בכלל אירע בעיר הולדתי, סנט פטרבורג. הרחוב - כך אני מניח - היה מושלג. לא פחדתי בחלום, אך גם האריה לא. יש ודאי תשובות טובות יותר לשאלה מדוע אני כותב.

אפשטיין נולד בסנט פטרבורג ב־1971 ועלה לישראל עם משפחתו בגיל שמונה. הוא חי בתל אביב עם בת זוג ושני כלבים. הוא זכה בפרס ראש הממשלה לספרות, העברית שלו מושלמת וחסרת מבטא, אבל, הוא אומר, "בסופו של דבר אני תמיד ארגיש כאן כמו מהגר. אני לא מסוגל להסביר את זה, אבל אני יודע שההרגשה הזאת לא תיעלם לעולם".