"אני מרגיש צורך חזק לעקם את המציאות לצרכיי"

"אני מגדיר את עצמי כמישהו שמתבסס על צילום, או פועל איתו", אומר האמן דרור דאום. "בשנים האחרונות המדיום הזה נתפס באופן דמוקרטי הרבה יותר, הרבה פחות קנאי להגדרות". את דאום (44) אנחנו שולפים בעיצומה של הקמת תערוכתו החדשה, שהיא בעצם שתי תערוכות יחיד שנפתחו במקביל במרכז לאמנות עכשווית (ה־CCA, צדוק הכהן 2 תל אביב. הכניסה חופשית) ביום חמישי האחרון. התערוכות, שזכו לשמות Scared to Die ו־Scared to Live ("פוחד למות" ו"פוחד לחיות"), פרוסות על פני שתי קומות המרכז, ומורכבות כולן מעבודות חדשות שנוצרו מהשנה האחרונה.

"התקבלה החלטה אסטרטגית להציג את גוף העבודות הזה בנפרד, תחת שתי תמות הפוכות אבל גם משלימות", אומר דאום, שמרגיש קצת לא בנוח להפסיק עם ההכנות, ועוד כדי לדבר על עבודתו. תמיד קשה לו עם העניין הזה, הוא מעיד, אבל ברגע שהוא מתחיל לדבר על היצירה שלו — הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד.

דרור דאום. "ההכשרה הפורמלית שלי היא בצילום, אבל אני לא לויאלי לשום צורה שהיא" צילום: אוראל כהן

בלי אופציה לזוז

"הנושא העיקרי לא קשור לחיים ולא למוות. מה שאני רוצה להביע בעבודות הוא מצב תקוע, שלא משאיר לך אופציה לזוז לאף מקום. זה החלק הביוגרפי בתערוכה, שנובע מתוך דברים שקורים בחיים שלי בשנה האחרונה ובכלל לא קשורים לאמנות".

איך החלטת אילו עבודות ילכו לאיזה חלק של התערוכה?

"מבחינת גישה ואופן הפעולה העבודות יחסית דומות, הן מגיעות מאותו מפעל. היה לי קל יותר להתחיל מהחלל העליון, זה של החלק שפוחד לחיות. כל מה שנפלט ממנו הגיע לחלל התחתון, זה של החלק שפוחד למות".

דאום הוא בוגר התואר הראשון והשני בבצלאל, ובשנים האחרונות גם מלמד בבתי ספר שונים לאמנות. "ההכשרה הפורמלית שלי היא בצילום, אבל אני לא לויאלי לשום צורה שהיא. ככל שאני משאיר פחות ריח מזוהה של סגנון צילומי, כך אני מרגיש קרוב יותר לעצמי".

עבודותיו של דאום המוצגות בתערוכה הן אמנם עבודות צילום, אבל המרחק בינה ובין תערוכת צילום הוא כאלף שנות אור, או פיקסלים. המצע הבסיסי לעבודות הוא אמנם צילום, אבל העבודות עוברות תהליכים פוסט־צילומיים שהופכות אותן לאובייקטים. בחלקן מוצג האובייקט עצמו ובחלקן הוא משמש כאור המקרין על דימוי אחר, או כרקע לחומרים נוספים. כך, למשל, בסדרה של שלוש עבודות בשם "Pattern (It always ends (the same", שבהן לוקח דאום את הצילום ומקפל אותו למניפה או אקורדיון.

"עם השנים אני מרגיש פחות בנוח רק להתבונן על המציאות, אני מרגיש צורך חזק לעקם אותה לטובת הצרכים שלי", הוא אומר. "הקיפולים האלה, למשל, באו בעקבות מטפחות ישנות שקניתי בחו"ל, אובייקט שהיה לי חיבור רגשי חזק אליו. קניתי אותן והיה לי ברור שלא אשתמש בהן ללבוש או מתנה, אלא שמתישהו אעשה משהו עם הרעיון. זה קרה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי".

מרביצים לבלונדינית

אחת משתי עבודות וידיאו שמציג דאום בתערוכה היא "Jealous Guy", ובה מתופף מכה בתופים בזמן שהוא שר את להיטו של ג'ון לנון. על כל אחד מהתופים במערכת המשוכללת שלו מופיע דימוי פניה של בחורה בלונדינית, ש"חוטפת" שוב ושוב את המקלות בפנים. משהו בעבודה הזאת נורא פשוט, אפילו מתבקש, ועם זאת יש באלימות הזאת משהו מאוד מטריד.

זו עבודה שמטרתה העברת ביקורת על אלימות נגד נשים?

"זו אופציה לגמרי אפשרית של קריאת העבודה, אבל היא נשארת ברמה נורא מטאפורית ואפילו פשטנית. להיות מוטרד מעבודה זה משהו חיובי בעיניי, אבל יש בעיניי עוד דברים חשובים בעבודה, כמו הגבול שבין הפסקול הפופי והנוסטלגי לפעולה האינטימית שקורית מנגד. אני נורא מקווה שבעבודה הזאת - ובכל שאר העבודות שלי - אין חד־משמעיות. עבודות שמסתיימות במסקנה קצת פחות מעניינות אותי".