מראה שחורה

אם "גט" של רונית ושלומי אלקבץ לא היה סרט עצוב וחשוב כל כך, אפשר היה להגג כאן ללא הפסק על חגיגת המשחק המשמחת שהוא מספק. העוצמה החרדתית של "גט" לא תאפשר לכם לחגוג את ההישג, ובכל זאת התחושה שאתם צופים באחד הרגעים היפים בתולדותיו הצנועות של הקולנוע הישראלי תרחף מסביבכם.

לרגע היפה והמרגש הזה שותפים זאב רווח, אוולין הגואל, שמיל בן ארי, גבי עמרני, דליה בגר, מנשה נוי, רמי דנון, אלברט אילוז, ששון גבאי, רובי פורת שובל, רוברטו פולק, אברהם סלקטר, אלי גורנשטיין, סימון אבקריאן וכמובן - רונית אלקבץ.

הסגנון התיאטרלי, האנטי־קולנועי, נטול האביזרים, החף מתפאורה של האחים אלקבץ רק מעצים את עוצמת המשחק. הוא גם זה שיבהיר לצופה שאם הוא חשב שהוא יוצא לבלות, הוא הגיע כנראה למקום הלא נכון. אתה לא נכנס לחדר עינויים בשב"כ כדי לעשות חיים, אתה הולך לשם כדי שיטלטלו אותך, כדי שיטיחו בך את האמת ישר לפנים.

ויויאן אמסלם, בגילומה של אלקבץ, נלחמת כמעט לבדה נגד הממסד, המסרב להעניק לה גט. כל מי שחי כאן מכיר משהו מהסיפור הזה, על בתי דין רבניים המנוהלים על בסיס חוקים שרק אלוהים יודע מי המציא אותם. גם אלו שכבר שמעו את כל הסיפורים יצליחו להזדעזע, אבל אנחנו ממש לא הסיפור כאן.

מנשה נוי ורונית אלקבץ ב"גט". תיאטרלי, אנטי־קולנועי, נטול אביזרים צילום: יובל אהרוני

אלפים יצפו בסרטם של האלקבצים בשלל פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. בצרפת, כידוע, אלקבץ היא כוכבת לא קטנה. הם ישמחו לשמוע את מה שיש לה להגיד, גם הם יתענגו מהמשחק המשובח, גם הם יאמינו לה. ולמה שלא יאמינו? היא מספרת את האמת. אחרי שצפה בתמונות של ילדי עזה, הסרט של אלקבץ יעזור לעולם להשלים את תמונת המצב לגבי מה שמתרחש כאן. מדינה עם שלטון דתי פונדמנטליסטי, משפיל ושוביניסטי - אבל גם דמוקרטיה שיש בה שחקני קולנוע נפלאים.