ככה מפנקים

ביום רביעי שעבר הם סוף סוף עלו לבמה בתלבושות חגיגיות: גיא בן שטרית על גיטרה, ירון שראל על הבס, שני המתופפים (עמרי הנגבי ורן יורגנסון) עטו מסכות, גיא שמי הגיטריסט חבש פאה, וניר טרטר הסולן והקלידן חבש כובע נשים רחב שנזנח במהרה. עוד לפני שנוגן הצליל הראשון הקהל שאג בהתרגשות.

אינפקציה על הבמה. "אני לא מאמין שאני גר בפתח תקווה!" צילום: נטע שמעוני

השישייה ניגנה מצוין, מדייקים בכל תו כאילו לא עברו שמונה שנים מאז נפרדו דרכיהם. אינפקציה לא נדבקה לז'אנר ספציפי: היא משלבת רוק עם מטאל מהיר, שחותך לפסנתר מלודי ואז למקצב אלקטרוני או גרובי. זה בא לידי ביטוי בשירים השונים, אבל גם במעברים חדים של סגנונות בתוך חלק מהשירים עצמם. הטקסטים נגועים באינפנטיליות ובגסויות דביליות, ועם המוזיקליות האדירה זה מרגיש כמו להקת כוורת בגרסה עקומה לדור של פרחחים.

קטעי המטאל האינסטרומנטליים נוגנו בדיוק מרשים, והקאברים ל"זה היה ביתי" של מני בגר ו"עין הנמר" של Survivor היו עוצמתיים ומטופשים כנדרש. השיא של ההופעה היה ללא ספק השיר "פתח תקווה", עם הפזמון האלמותי "אני לא מאמין שאני גר בפתח תקווה! שנים! שנים על גבי שנים! ערסים, זקנות ובני עקיבא!", וקהל של מאות ששואג את המילים בכל הכוח.

את "מה לאכול" התחיל טרטר בתוך זריקת הערות ביניים לאחד הצופים שלא יצחק כי זה שיר רציני, ואז התחיל לשיר אותו מחדש. הוא לקח את הגישה הזאת הלאה בתחילת ההדרן הארוך: לבד על הבמה, מול הקלידים, הוא ניסה לבלבל את הקהל בביצוע של "טניס" ולדבר על חייזרים פדופיליים. שמי הצטרף אליו בכינור לגרסה אינסטרומנטלית תמוהה אך מרגשת ל"ירושלים של זהב".

את השירים האחרונים ניגנה כל הלהקה יחד. המוצלח מביניהם היה "בקבוק עליי", גרסת כיסוי חופשית ל"בסבוסה די" של שריף. בתום הדרן של כחצי שעה התפזר הקהל עם מבט אופורי בעיניים.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. "פתח תקווה". אין מילים. שיא הערב.

2. השטויות של ניר טרטר בהדרן. מצחיק או מטומטם?

3. האווירה. מאות מעריצים שרופים חשמלו את האוויר.