$
פנאי

"זו אמנות נדיבה"

קבוצת אמנים שפועלת בשכונת ג'סי כהן בחולון בוחנת את הקשר בין טכנולוגיה לאמנות ועל הדרך מנסה להפוך את האחרונה למזמינה. "יש יצירות שאתה רואה ובא לך להגיד: באמא ש'ך? באתי עד לפה, תן לי משהו", מסביר האמן מאיר טאטי

רעות ברנע 09:3710.09.14

מה הקשר בין אמנות לטכנולוגיה? על כך תנסה לענות קבוצת אמנים בתערוכה חדשה, "מכניקה עדינה", שמטרתה להראות לקהל חובב האמנות שלמרות מה שהוא התרגל לראות - הקשר הכרחי ובלתי נפרד. "הטכנולוגיה נמצאת בתוך ארגז הכלים של האמן", אומר מאיר טאטי, שלוקח חלק בפרויקט, "יש הרבה יצירות אמנות שאתה רואה, והדבר הראשון שאתה רוצה להגיד עליהן הוא 'באמא ש'ך? באתי עד לפה, תן לי משהו'".

 

מיצג הוידאו של אורי קצנשטיין מיצג הוידאו של אורי קצנשטיין

 

במגבלות התקציב

 

התערוכה, שתיפתח הערב במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ותציג עד 17 בינואר, היא יריית הפתיחה לפעילותה של קבוצת אמנים במעבדת הפאבלאב של המרכז לאמנות דיגיטלית והמכללה למינהל. הפאבלאב, שנפתחה לפני כשנתיים עם מעבר המרכז לשכונת המצוקה ג'סי כהן בחולון, היא מעבדת ייצור דיגיטלי. במסגרתה תיצור קבוצת האמנים שתפעל בה שיתופי פעולה שונים עם הקהילה, תעביר סדנאות לאמנים אחרים ותציג תערוכות שונות.

 

טאטי (42) מציג בתערוכה שתי עבודות וידיאו. הראשונה היא "The Kaboom Doco", שמסכמת שיתוף פעולה עם אמן דני שבו לקחו השניים חגורת נפץ, מילאו אותה בצבע ו"פוצצו" אותה. השנייה היא "פעולה מספר 9", שבה מתועד טאטי כשהוא לומד ירי מעשי במטווח.

בשתי העבודות מעורבת טכנולוגיה, אבל אם ציפיתם למסכי ענק וטכניקות של דור שלישי ומעלה, היכונו להתאכזב. "אני חושב שהמרכז הוא הגישה של אמנים לטכנולוגיה, ולא הדרך שבה הם משתמשים בה", אומר טאטי, "כשאני יוצר עבודה יש לי בראש את מה שאני רוצה לעשות, ושתי המגבלות העיקריות הן כסף וטכנולוגיה. אם היה לי יותר כסף, יכול להיות שחגורת הנפץ היתה יותר משוכללת, אבל בתקציב של 4,000 שקל זה מה שיצא ואני מת עליה ככה".

 

מאיר טאטי ואורי קצנשטיין. קצנשטיין: "הפעילות מרחיבה את המוח" מאיר טאטי ואורי קצנשטיין. קצנשטיין: "הפעילות מרחיבה את המוח" צילום: עמית שעל

 

תוחמים את הפנטזיה

גם אורי קצנשטיין (63), מוזיקאי ואמן, הוא חלק מאותה הקבוצה. בתערוכה הוא מציג מכונת תופים שבנה אשר מופעלת על ידי פדל, שעליו יכולים המבקרים בתערוכה ללחוץ. המכונה, שיצר קצנשטיין ב־1980, מלווה עבודת וידיאו שמוקרנת על הקיר כולו ובה מתעד קצנשטיין בשחור־לבן את בנו ישן.

 

כשחושבים על טכנולוגיה זה לא ממש הדבר הראשון שעולה בראש. למה בחרת דווקא את העבודה הזו?

"יש לי עבודות יותר 'חכמות', אבל היה לי חשוב להביא הד היסטורי. עבודת אמנות טובה לדעתי היא גם סוג של מארחת. אף שהתרגלנו לראות דברים זזים, אנחנו עדיין נעצרים כשמשהו זז, זה מזמין אותנו. זו מבחינתי אמנות נדיבה, ויש היום יותר מדי אמנות שלוקה בחוסר נדיבות".

השימוש בטכנולוגיה בא לכם טבעי?

 

"זה מגיע ממקום אינהרנטי לעבודה", אומר טאטי, "אני יוצר מתוך החיים שלי וממה שקורה מסביבי. אני אמנם לא בונה את הכל בעצמי, אבל אני יודע מה אני רוצה ופונה לאחרים, כי אני יודע שזה ייצא יותר טוב מאשר אם אבנה בעצמי".

"עדיף להתייעץ עם בעל מקצוע מאשר לחפש בנרות מנוע כזה או אחר", מוסיף קצנשטיין.

 

יש משהו בטכנולוגיה שמוציא את העבודה משליטתכם?

"חלק מההתמודדות עם המקום הטכנולוגי יוצר תחימה של הפנטזיות", אומר קצנשטיין. "לא פעם אתה מתחיל עבודה עם דבר אחד ומסיים עם דבר אחר". "הרבה פעמים יש לי בראש פנטזיה שתוך כדי העבודה מתחילה להישבר", מוסיף טאטי, "אבל זה חלק בתהליך שאני אוהב".

 

מה המטרה של קבוצת האמנים?

"אנחנו פה בשביל העניין הרחב", אומר קצנשטיין, "לכולנו יש עבודות יומיומיות שמפרנסות אותנו, אבל הפעילות פה מרחיבה לנו את המוח". "זה תהליך של למידה", מוסיף טאטי, "שיכול לעזור גם לי וגם לאחרים. בפאבלאב אני מרגיש כמו ילד שנתנו לו צעצועים חדשים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x