ביקורת הופעה: חזקה מהרוח

כמאה אנשים הצטופפו מול הבמה הזעירה בקפה ביאליק התל־אביבי, והאיחור האופנתי של קורין אלאל השאיר זמן להרהר אם הבחירה במקום היתה מאילוץ או מחיבה לאינטימיות ולחופשיות שהוא מאפשר. ככל שההופעה התקדמה נדמה היה שהאפשרות השנייה היא ההגיונית יותר. חמושה בגיטרה חשמלית ובאילן קורן על הסקסופון היא כבשה את בית הקפה בקלילות.

זאת היתה הופעה עמוסה בהקדמות וסיפורים, רובם קשורים ללחימה שהסתיימה. כך למשל, היא סיפרה על הקרבות שהיא מנהלת בזמן שגרה כדי להתאים את הגרביים שלה, בעוד בימי מלחמה היא מוותרת מראש, ואז היא שרה את "גרביים" למילותיו של יגאל שילוני שנפל במלחמת יום כיפור. על שירים אחרים לא היה צורך להקדים ולספר, כמו "אין לי ארץ אחרת" שזכה לביצוע מצמרר.

קורין אלאל. חמושה בגיטרה חשמלית היא כבשה את בית הקפה בקלילות צילום: נמרוד גליקמן

הבחירה בגיטרה חשמלית במקום כה קטן התבררה כעקב אכילס. מצד אחד יש משהו ישיר מאוד כשאפשר לשמוע כל לחיצה על קופסאות האפקטים, ומנגד האפקטים לא היו מספיק מעניינים, וכששירים מסוימים נוגנו רק בפריטות קצובות היה בהם משהו צורם. לפעמים המעבר לדיסטורשן החליש את הגיטרה משמעותית ויצר אנטי־קליימקס, כמו ב"חזקה מהרוח" היפה, שקצת איבד גובה בסופו.

האווירה המשוחררת, השירים המצוינים והקול הצלול והיפה של אלאל כמעט הפכו את עניין הגיטרה לשולי. הסקסופון נתן הרמוניות יפות וליינים מוצלחים, כמו ב"תן לי קצת ממך" המצוין או בגרסה מעט בלוזית ל'"הטבעת נפלה".

כיף לשמוע את הקול הצלול של אלאל בלי ליווי מאחוריו, או בליווי הקהל בלבד. לא מעט פזמונים זכו לרגעים מינימליסטיים וקסומים שכאלה, מהסוג שאפשר לחוות רק במקומות קטנים וצפופים ובהופעות של זמרות גדולות. בלי הדרן (כי מה הטעם לרדת מהבמה הנמוכה, לפסוע אל מאחורי המטבח ולחזור) ובלי גינונים מיותרים, קורין אלאל ואילן קורן נתנו הופעה נפלאה שלא חפה מבעיות, אבל לגמרי שווה את זה.

רגעים שנזכור ביום שאחרי:

1. יש שירים ששרדו בכבוד את הגיטרה הלא אחידה, אחרים נספו באנטי־קליימקס

2. "אין לי ארץ אחרת" כשהיא לבושה בחולצה עם דגל ארה"ב ונעליים עם דגל בריטניה

3. "ימי הפרח והאהבה", "תן לי קצת ממך", "שיר בכיף". כל כך הרבה שירים טובים